ת"ק 52609-09-14 פדאל נ' חזי ואח'

לפניי תביעת התובע, שרכבו חנה בצד הכביש, ונפגע מאחור. אין חולק על נסיבות התאונה בהן רכב הנהוג בידי הנתבע מס' 2 פגע ברכב הנתבע מס' 1 (מבוטח בנתבעת מס' 3), שחנה מאחורי רכב התובע. אין מחלוקת כי שני כלי הרכב היו במצב חניה ללא נהגיהם. אין גם חולק כי המקום, בו חנו התובע והנתבע מס' 1, אסור לחניה ומסומן כך בתמרור ובאבני שפה צבועות אדום-לבן.

התובע והנתבעים 1 ו-3 טוענים כי הנתבע מס' 2, שנהג בגילופין, הדף את רכב הנתבע מס' 1 על רכב התובע.

הנתבע מס' 2 טוען כי כלי הרכב חנו במקום אסור, על נתיב נסיעה פעיל, הפריעו לתנועה והפתיעו אותו, הוא ניסה לסטות שמאלה, אך נחתם ע"י רכב שנסע במסלול המקביל, חזר למסלול הימני, אך היה מאוחר מדי, ולמרות נסיונו לעצור, פגע ברכב הנתבע מס' 1. עדותו אומתה בחלקה מדברי התובע, שהעיד כי שמע חריקת בלמים, ואז את המכה. הנתבע מס' 1 לא התייצב לדיון ולא העיד.

בדיון הוגשו תמונות מקום התאונה וטופס הודעה על תאונה מטעם הנתבע מס' 1, והנתבע מס' 2 גם הציג את תמונת המקום במכשיר הטלפון הסלולרי שלו. לאחר הדיון ולפי החלטתי הגיש התובע את חוות הדעת, תמונות הנזק לרכבו, חשבונית תיקון, ופוליסה שחודשה בשנה לאחר התאונה. הנתבעים מס' 1 ו-3 הגישו את חוות הדעת וכל תמונות הנזק לרכב הנתבע מס' 1, חשבונית תיקון ואישור תקינות הרכב לאחר התאונה.

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בראיות, אני קובעת כי מלוא האחריות לתאונה רובץ על כתפי הנתבע מס' 2.

אני דוחה את התביעה נגד הנתבעים מס' 1 ו-3, שכן התובע לא הצביע על רשלנות כלשהי של הנתבע מס' 1.

אני דוחה את טענות הנתבע מס' 2 לרשלנות הנתבע מס' 1 והתובע בחנייתם במקום אסור. כפי שעלה מתמונות המקום, המדובר במקום מואר, כביש ישר ומרווח. בצד ימין של הכביש ישנם בתי עסק ולהם שלטים מוארים, ואין זה בלתי צפוי כי כלי רכב יחנו שם. אין בקביעה זו עידוד לחניה שלא כחוק. רשלנות הנתבע מס' 2 ניתקה כל קשר בין מחדלי הנתבע מס' 1 והתובע, אם היו. אני קובעת כי הנתבע מס' 2 נהג במהירות מופרזת בניגוד לטענתו. הוא העיד כי הבחין ברכב הנתבע מס' 1 חונה, סטה למסלול השמאלי, חזר למסלול הימני, ולא הצליח לעצור. בכתב ההגנה (שהוגש רק ביום הדיון) טען כי חשב שרכב הנתבע מס' 1 היה בנסיעה ורק כשהתקרב אליו הבין כי הוא חונה (סעיף 7 לכתב ההגנה). המשתמע הינו כי למרות שהבחין או יכול היה להבחין בכלי הרכב החונים בצד ימין מבעוד מועד, לא עלה בידו לעצור את רכבו. גם עוצמת המכה בחלקו האחורי של רכב הנתבע מס' 1 והדיפתו על רכב התובע מעידה על מהירות הנסיעה. הנתבע מס' 2 לא סתר את הטענה, בה תמכו התובע והנתבע מס' 1, והנתמכת גם בהגשת כתב אישום נגדו, לפיה נהג בשכרות. הדבר מתיישב עם עדותו לפיה היתה הרבה תנועה, והוא לא הבחין האם רכב הנתבע מס' 1 בחניה או בנסיעה.

אני דוחה את הטענה לפיה הנתבע מס' 1 התרשל בכך שלא שמר על מרחק מרכב התובע. אין הוראת חוק, המחייבת זאת. לעומת זאת הנתבע מס' 1 הפר את חובת הזהירות הכללית, חרג מהמהירות המותרת והמתאימה למקום, לא נסע במהירות שתאפשר לו עצירה במצב חירום, ואפשר שאף נהג בגילופין.

אני דוחה את הטענה לפיה רכב הנתבע מס' 1 לא נהדף על רכב התובע. הנזק בשני כלי הרכב בחלקם האחורי דומה, וטענת הנתבע מס' 2 לפיה הנתבע מס' 1 חנה קרוב מדי לרכב התובע, מחזקת את הטענה לפיה הנזק לרכב התובע נגרם מהדיפת רכב הנתבע מס' 1 כלפיו. עוצמת הנזק לחלק האחורי של רכב הנתבע מס' 1 משתלבת עם טענת התובע והנתבע מס' 1 להדיפה.