ת"ק 52357-05-14 חיים מאיר נ' סדובסקי ואח'

זוהי תביעה בגין נזקי תאונת דרכים שארעה בין כלי הרכב של הצדדים, ביום 15.11.13.

אין מחלוק, כי התובע נסע ברכבו מלפני רכב הנתבע 1. התאונה אירעה, כאשר התובע החל בביצוע פנייה שמאלה כדי להיכנס לחניון בניין מגורים. באותו זמן סטה רכב הנתבע 1 מנתיב נסיעתו לנתיב השמאלי כדי לעקוף את רכב התובע.

בדיון שהתקיים בפני העידו הצדדים אודות נסיבות התאונה, הציגו תמונות המקום וכלי הרכב והדגימו אופן התרחשותה באמצעות רכבי הדגמה.

לטענת התובע, התאונה התרחשה כאשר הוא פנה בזהירות שמאלה במטרה להיכנס אל החניון, תוך שהוא מאותת, ורכב הנתבע 1 הגיח מאחור במהירות. התובע טען, כי ברגע הפגיעה רכבו היה בניצב לנתיב הנסיעה הנגדי, כאשר חזית הרכב כבר חלפה על פני נתיב הנסיעה הנגדי, ורכב הנתבע 1 פגע עם חזיתו בשתי דלתות הרכב, בזווית של 90%. לשאלת בית המשפט ציין, כי לא הבחין ברכב הנתבע 1 עד לרגע הפגיעה.

מנגד, טען הנתבע כי נסע בעקבות התובע, וכשהבחין כשהתובע נוסע במהירות איטית , יצא לעקיפה במקום בו העקיפה מותרת. עוד טען הנתבע, כי נסע בנתיב הנגדי כ – 50-60 מטרים, כאשר לפתע ביצע התובע בפתאומיות ומבלי לאותת פניה שמאלה ועקב כך אירעה התאונה.

השאלה בה יש להכריע היא סדר הדברים: האם פניית התובע שמאלה לחניה קדמה ליציאת הנתבע לעקיפה, שאז מוטלת עיקר האחריות על הנתבע, או שמא קדמה יציאת הנתבע לעקיפה לפניית התובע שמאלה, שאז האחריות העיקרית רובצת על התובע.

לדידי, האפשרות השניה שהזכרתי, דהיינו שיציאת הנתבע לעקיפה קדמה לפניית התובע שמאלה, הינה האפשרות הסבירה יותר. ואלו נימוקיי:

לגבי השלב שלפני קרות התאונה, התובע טען כי לא ראה כל רכב מאחוריו לפני שביצע את הפניה וכן טען כי הרחוב הוא "קצת בעיקול מצד ימין" (שורה 15 לפרוטוקול, בעמ' 1). יש להניח, כי הטענה האחרונה נטענה ביחס לשאלת קיומו או היעדרו של שדה ראיה. אולם, תמונות הרחוב שהוצגו בדיון, מעלות כי המדובר בכביש ישר, רחב שבו אין כל הפרעה לשדה הראיה. אמנם, מתיאורו של התובע את הופעת רכב הנתבע1 בפתאומיות ניתן לכאורה להסיק כי הרכב לא היה בעקבותיו קודם לכן, אולם מדברי התובע עצמו עולה, כי לא שם ליבו למתרחש על הכביש, תוך כדי ביצוע הפניה, וכדבריו: "אחרי שראיתי שאני יכול לפנות הייתי יותר עסוק להיכנס לחנייה" (שם, שורה 22).