ת"ק 52084-12-15 ראובני ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

מונחת לפניי תביעה לפיצוי התובעים בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכבם בתאונת דרכים מיום 29.4.14.

לדברי התובעות רכבן חנה בחניה ברח' ירושלים, בת – ים כאשר רכב נהוג בידי הנתבע 2 הגיח ופגעה במכוניתן בצד הימני.

התובעות הזמינו שמאי רכב שהעריך את הנזק ופנו לנתבעת 1, שביטחה את השימוש ברכב הנתבע 2, כי תפצה אותן.

הנתבעים לא חלקו על אחריותם לתאונה, אולם חלקו על גובה הנזק שנתבע בדי התובעות ותמכה את התנגדותה בחוות דעת נגדית מטעם שמאי מטעמה.

בין הצדדים התנהל מו"מ שהתגבש לכלל הסכם שנחתם ביום 22.7.14 בין הצדדים לפיו הנתבעים ישלמו – לסילוק סופי ומוחלט – של הפיצויים בגין התאונה בסך של 43,000 ₪. הנתבעים שילמו לתובעות סכום זה.

ביום 3.8.14, שלחו התובעות מכתב בו הן דרשו לשלם להן את ההפרש המגיע להן – לטענתן – בגין התאונה לבין הסכום ששולם להן בפועל, עוד לטענתן בעדות נציגם ה"ה ראובני נאמר לו בעת החתימה כי את ההפרש יוכלו לתבוע בבית המשפט.

לאחר שקראתי את כתבי הטענות ונספחיהם, ראיתי את התמונות של מכוניות הצדדים, ושמעתי את עדויות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להדחות ואלה נימוקי:

1. אין מחלוקת בין הצדדים כי נחתם הסכם הקובע סכום מוסכם לתשלום הנזקים והמהווה סילוק סופי ומוחלט של כל התביעות בגין התאונה. הסכם זה הוגש לבית המשפט וראה סעיף 1 שבו.

2. ביום 3.8.14, דהיינו אחרי החתימה על ההסכם ולאחר שהתובעות כבר קבלו את הכסף שהגיע להן על פי הסכם זה, הן פנו בדרישה לקבלת "הפרשים".