שיינר נ' מגן

התובעת הגישה תביעה כספית כנגד הנתבע, ע"ס של 33,500 ₪, עבור תשלום דמי תיווך.

טענות התובעת:

1. התובעת טענה בתביעתה, כי הנתבע פנה אליה לצורך שיווק דירתו ומכירתה. לטענת התובעת, הנתבע חתם על טופס הזמנת שירותי תיווך ועל בלעדיות וזאת מיום 25/1/16 ועד ליום 25/7/16.

על פי ההסכמים עליהם חתם, התחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של 15,000 ₪ כדמי תיווך, גם אם לא יימכר הנכס ע"י התובעת וכן התחייב כי כל מו"מ עם קונה, גם אם זה לא הובא ע"י התובעת, יעשה באמצעות התובעת, אחרת תשולם לתובעת מלוא העמלה . עוד התחייב הנתבע, ליידע כל גורם שהביע בעבר עניין בנכס, כי הינו מחויב בהסכם בלעדיות.

2. התובעת המשיכה וטענה כי פעלה רבות לצורך שיווק הנכס , לרבות שיתוף מתווך נוסף ולקוחות רבים ביקרו בנכס. כאשר הובא קונה רציני לנכס, ביום 3/7/16 , לא ידעה התובעת כי נכון לאותו מועד כבר נמכר הנכס על ידי הנתבע , עוד ביום 27/6/17.

3. לטענת התובעת, הינה זכאית לעמלה בסך של 15,000 ₪ וכן עמלת התיווך שהייתה מתקבלת מהקונים , בתוספת מע"מ וכן הוצאות שונות. לצרכי אגרה וניהול הדיון בבית המשפט , העמידה התובעת את תביעתה ע"ס של 33,500 ₪.

טענות הנתבע:

4. הנתבע טען בכתב הגנתו כי הוא ואשתו אינם חתומים על הסכם התיווך וכי חתימתו מזויפת. הנתבע צרף חוו"ד גרפולוגית מטעמו, על פיה קיימת סבירות גבוהה כי החתימה שבמחלוקת אינה של הנתבע או אשתו.

5. הנתבע טען כי כאשר נפגש עם התובעת, סרב לחתום על הסכמי התיווך והבהיר לתובעת כי הוא עומד על הבאת קונים מטעמו לנכס. סוכם עם התובעת, בעל פה, כי לא יהיה מתווך אחר לנכס אולם זכותו של הנתבע להביא קונים גם שלא דרך התובעת. הנכס נמכר לבסוף על ידי קונה שלא הובא על ידי התובעת ולכן היא אינה זכאית לדמי התיווך.

דיון והכרעה: