דוסטאר ואח' נ' אביצור ואח'

בפני תביעה ותביעה שכנגד. למען הנוחות יכונו הצדדים על-פי מעמדם בתביעה העיקרית.

1.התובעת מתגוררת בבניין משותף בפתח תקווה עוד משנת 1967. בבעלות הנתבע דירה באותו בניין. בתקופה הרלוונטית השכיר הנתבע את הדירה שבבעלותו לדיירת שהיא (להלן: הדיירת) בשכירות בלתי מוגנת בסכום של 3,900 ₪ לחודש. הדיירת התגוררה בדירה משך 3 שנות שכירות.

2.בשל מערכת יחסים קשה בין התובעת לבין הדיירת, שכללה קללות, איומים, תלונות הדדיות במשטרה וכד', ביקשה התובעת לקראת סוף כל אחת משנות השכירות מאת הנתבע שלא לחדש לדיירת את חוזה השכירות. הנתבע התנה את הסכמתו שלא לחדש את הסכם השכירות לדיירת בתשלום בגובה 3 חודשי שכירות. לקראת שנת השכירות הרביעית ובהתערבות בנה של התובעת, הסכימה התובעת להעביר לידי הנתבע הסכום שדרש. ואכן תקופת השכירות של הדיירת לא חודשה.

הסכום הועבר לנתבע בשיק בנקאי. לטענת התובעת, הבטיח הנתבע שלא יפרע את התשלום, אלא אם לא ימצא שוכרים חלופיים. למרות האמור פדה הנתבע את השיק תוך 3 ימים. התובעת הגישה תביעתה להשבת הסכום.

3.מנגד אישר הנתבע שהתובעת פנתה אליו על מנת שלא יחדש את חוזה השכירות של הדיירת בשל סכסוך שכנים בינן. לטענתו, הוסכם בין הצדדים שהתובעת תפקיד בידיו תשלום שווה ערך ל- 3 חודשי שכירות ובתקופה זו יפעלו הצדדים במשותף למציאת שוכר חלופי וכי היה ויימצא שוכר חלופי יוחזר החלק היחסי של התשלום לתובעת. הנתבע הפנה לכך שהסכם זה נערך בכתב בין הצדדים באמצעות עורך דינו (צורף כנספח ב' לכתב ההגנה). לטענת הנתבע מאז שהדיירת פינתה את הדירה, זו עמדה ריקה, ובשל התנהגותה של התובעת, המנבלת את פיה ומכפישה את הנתבע, הוא אינו מצליח למכור את הדירה או להשכירה על אף שהפחית ממחירה. בשל כך גם הגיש התביעה שכנגד לפיצוי בגין אובדן דמי שכירות עתידיים והוצאות.

טענות נוספות יפורטו בהמשך, ככל שיידרש.

דיון ומסקנות:

4. אין מחלוקת שהצדדים חתמו על הסכם שתכליתו להביא לסיום תקופת השכירות של הדיירת בדירה של הנתבע (נספח ב' לכתב ההגנה). על-פי ההסכם מתנה הנתבע את הסכמתו לסיים את תקופת השכירות של הדיירת בתשלום של 11,700 ₪, המשקף 3 חודשים שכירות שהוגדר כ'פקדון'. לעניין זה אני מקבל גירסת התובעת כי הדרישה ליתן בידי הנתבע סך השווה ל- 3 חודשי שכירות, היתה של הנתבע ולא הצעה מצד התובעת או בנה. הנתבע אישר הדבר בבית המשפט (עמ' 4, ש' 27).

5.עיון בהסכם מעלה שה'פקדון' של 11,700 ₪ נועד לכיסוי הוצאות שיכול שיהיו לנתבע בשל סיום תקופת השכירות של הדיירת (סע' 5ב' להסכם). עוד הוסכם שם שאם הדירה לא תושכר מיום סיום תקופת השכירות, אזי יקוזז חלק יחסי מדמי השכירות עד להשכרת הנכס לשוכר חדש מתוך אותו פקדון (סע' 5ג להסכם). בסע' 6 להסכם הובהר שעם כניסתו של שוכר חדש תערך התחשבנות ויוחזר לתובעת הפרש כספי ככל שיישאר מתוך הפקדון. ההסכם נחתם ביום 13/11/14.

6.בכתב התביעה מתארת התובעת מסכת של סבל ויסורים שחוותה בשל אופן התנהגותה של הדיירת, עליה חזרה גם בדיון בפניי. התובעת מתגוררת בדירה שבבעלותה בבניין וזאת עוד משנת 1967, שעה שרוב הדירות האחרות בבניין מושכרות לשוכרים שונים (עמ' 3, ש' 5). בנסיבות אלה, הגם שהתובעת לא נבחרה באופן פורמלי להיות נציגת הבית המשותף-וועד הבית, מטבע הדברים כבעלים המתגוררת בבניין ביקשה לדאוג לתחזוקתו השוטפת של הבניין ותיפקדה משך השנים כ'ועד בית'. לטענתה מערכת היחסים העכורה עם הדיירת החלה כשביקשה לגבות ממנה דמי ועד בית וכן מאחר שהדיירת השחיתה את הבניין, ביקשה למלא את המקלט בריהוט ישן, זרקה בוץ על קירות הבית לאחר שהכניסה לבניין שופצה ונצבעה ואף זרקה שקיות זבל בחצר (עמ' 4, ש' 1).

התובעת תיארה כי משך 3 שנים קיללה אותה הדיירת בהזדמנויות שונות קללות "הכי גסות שיש" כהגדרתה (עמ' 3, ש' 14) ואיימה עליה ברצח (עמ' 3, ש' 9). עוד תיארה כי בעטה לה בדלת ותלתה לה פתקאות אותן העבירה למשטרה עת הגישה נגדה תלונה (עמ' 3, ש' 14). בכתב התביעה מתארת התובעת את תחושתה כמי שפחדה ממנה "פחד מוות". התובעת טוענת בכתב התביעה שאחד האנשים איתו התרועעה הדיירת רדף אחריה להכותה ואף קילל אותה והיא הספיקה להכנס לדירתה ולנעול אותה. בעקבות מעשי האלימות הגישה התובעת תלונות במשטרה ובקשות לצווי הרחקה, שלא היתה להם תוחלת מאחר שממילא שתיהן התגוררו באותו בניין.

7.הנתבע היה מודע לאופי מערכת היחסים שבין התובעת לדיירת. תחילה פנתה התובעת לנתבע כדי ליידע אותו על אודות התנהגותה של הדיירת. לטענתה הפנה אותה הנתבע למשטרה ו/או לאגודה לתרבות הדיור (עמ' 3, ש' 9). לאחר מכן החלה לפנות אליו בתחנונים וזאת מספר פעמים, כדי שלא ייחדש לדיירת את הסכם השכירות. הנתבע אף אישר שלא רק התובעת פנתה אליו (עמ' 4, ש' 16) אלא פנו אליו גם דיירים נוספים בתלונות על התנהגותה של הדיירת (עמ' 4, ש' 13).

8.בצר לה אף התייצבה התובעת במשרד בו עובד הנתבע, הוא משרד המנוהל בידי בנו. לטענתו עשתה במקום מהומה והוזמנה לתובעת משטרה לצורך סילוקה מהמקום (עמ' 4, ש' 25). למרות החוויה שחוותה משסולקה ממשרדו של הנתבע, אישר הנתבע שהתובעת פנתה אליו פעם נוספת בבקשה שלא יחדש לדיירת את החוזה (עמ' 4, ש' 26).

9.בנסיבות אלה פנתה התובעת אל הנתבע בסמוך לתום שנת השכירות הראשונה של הדיירת בבקשה שלא יחדש לדיירת את הסכם השכירות. כבר באותה עת התנה הנתבע את הסכמתו בפיצוי של 3 חודשי שכירות. ואולם התובעת הסבירה שמאחר שהיא מתקיימת מקצבת ביטוח לאומי וללא פנסיה, היא לא יכלה לעמוד בדרישה לאותו תשלום (עמ' 3, ש' 12) והסכם השכירות חודש.

לקראת תום שנת השכירות השנייה, שבה התובעת והתחננה בפני הנתבע שלא יחדש לדיירת את תקופת השכירות (עמ' 3, ש' 13) והנתבע שב והתנה הסכמתו בתשלום 3 חודשי שכירות (עמ' 3, ש' 20).

בנובמבר 2014 לקראת תום שנת השכירות השלישית, הסכימה התובעת לשלם את הסכום שדרש הנתבע וזאת בעזרת בנה. כדבריה, בנה אמר לה: "אמא את רוצה למות? אני אשלם לך את הכסף..." (עמ' 5 ש' 2).

10.בנה של התובעת אישר את גירסת אמו וטען כי הוא עצמו שוחח עם הנתבע לקראת תום כל אחת משנות השכירות ובסופו של דבר התרצה לשלם הסכום שהתנה הנתבע את הסכמתו. בנה של התובעת ראה בכך סחיטה כהגדרתו (עמ 6, ש' 18), אך הסכים לעשות זאת בשל מצבה של אמו. בהתאם לעדותו סבר שהכסף יוחזר לתובעת אם התובע יצליח להשכיר את הדירה (עמ' 6, ש' 12) אלא שלטענתו הותיר הנתבע את הדירה ריקה והתחיל בשיפוצה במטרה למכור אותה. ואכן הדירה נמכרה בעבור מספר חודשים.