ת"ק 51266-06-16 מאייגר נ' ביאמקלאסיק גרופ בע"מ ואח'

תביעה להשבת יתרת דמי מנוי לחדר כושר שבוטל ע"י התובעת טרם הסתיימה תקופת המנוי.

התובעת התקשרה עם הנתבעת בהסכם מיום 5/1/15 לפיו רכשה מנוי לפעילות ספורטיבית אצל הנתבעת 1 (הנתבעת) למשך 18 חודשים בסכום של 4,320 ₪. התובעת הודיעה על ביטול המנוי במכתב מיום 8/5/16 והמשיכה להתאמן כחודש נוסף לאחר המכתב, בהמתנה לתגובת הנתבעת.

התביעה היא להשבת חלק יחסי של דמי המנוי בתוספת פיצוי בגין הוצאות ועוגמת נפש.

עיינתי בכל חומר הראיות שהגישו הצדדים לתיק ושמעתי את עדויותיהם ואת טענותיהם בע"פ.

לפי הוראות חוק הגנת הצרכן, תשמ"א - 1981 ס' 13א1 והוראות התוספת לחוק, צרכן רשאי לבטל בכל עת עסקה לתקופה קצובה מסוג מנוי לחדר כושר. הביטול ייכנס לתוקף בתום חודש ממסירת הודעת הביטול. במקרה כזה העוסק רשאי לגבות מן הצרכן תשלומים בגין החלק היחסי מהתמורה בעד זכות השימוש שיש לצרכן בתקופה שעד למועד כניסת הביטול לתוקף.

לטענת הנתבעת היא עשתה לתובעת הנחה ביחס למחיר המחירון ולפיכך, עם ביטול העסקה, על התובעת לשלם את התשלומים לפי המחירון (319 ₪ לחודש במקום 240 ₪ כולל דמי הרשמה וביטוח). אני דוחה טענה זו. אמנם לפי החוק, במקרה של ביטול עסקה לתקופה קצובה, העוסק רשאי לגבות דמי ביטול בגובה ההפרש שבין מחיר המחירון ללא ההנחה לבין מחיר העסקה במכפלת מספר החודשים שממועד ביצוע העסקה ועד לביטולה (במקום חלק יחסי מהתמורה כאמור); אך זאת רק אם "גילה לצרכן בכתב, טרם ההתקשרות, את המחיר החודשי במסלול החלופי". מוסיפה התוספת לחוק ומבהירה, כי "מחיר חודשי במסלול חלופי" הוא "המחיר החודשי בעד אותם שירותים הניתנים לצרכן בעסקה לתקופה קצובה, לו ההתקשרות הייתה לתקופה בלתי קצובה, כפי שהוצע לצרכן בכתב טרם ההתקשרות". הנתבעת לא עמדה בהוראות אלה של החוק ומכל מקום, לא הוכיחה שכך. אין הצעה בכתב שקדמה להתקשרות וגם בהסכם עצמו לא צוינה עלות המנוי שלא לתקופה קצובה או למקרה שיבוטל המנוי טרם תום התקופה הנקובה בו (18 חודשים).

התוצאה היא, אפוא, כי התובעת נדרשת לשלם לנתבעת רק בגין חודשי השימוש, עד 8/6/16. כיוון שהתובעת שילמה מראש בשיקים חודשיים עבור כל תקופת המנוי, היא זכאית לקבל החזר בגין החודשים העודפים.

בתחילה התעוררה מחלוקת בין הצדדים בשאלה מתי החלה תקופת המנוי. זו איננה רשומה בהסכם ההתקשרות שבין הצדדים (צוין רק שמדובר במנוי ל- 18 חודשים). התובעת טענה שהחלה להשתמש במנוי במאי ואילו הנתבעת טענה שהחל בפברואר, ואף הציגה תדפיס שימוש בחדר הכושר לחודשים פברואר - מרץ - אפריל 2015. התובעת הכחישה נתונים אלה וציינה כי אין במכון הכושר צ'יפ או אמצעי אחר לביקורת כניסה ויציאה וכי בידה תדפיסי נוכחות בעבודה להוכחת טענתה שלא השתמשה בחדר הכושר. מעדות הנתבע 2 (הנתבע) עולה, כי רשימת הכניסות לחדר הכושר נוצרה בהקלדה של הנתונים ע"י הפקידה (ככל הנראה על סמך צפייה בנכנסים במצלמות שבמקום). מכל מקום, בסופו של דבר, אינני נדרשת להכריע בסוגיה זו. בקבלה המודפסת הממוחשבת שהנפיקה הנתבעת וצורפה כנספח לכתב התביעה, הודפס "שנה וחצי 1/5/15 - 31/10/16". לנתבעת לא היה הסבר מניח את הדעת לכך ובמהלך הדיון הסכימה, כי יש לפעול על סמך רישום זה, כך שהמנוי החל ממאי 2015 (עמ' 2 ש' 31-32).

עולה מהאמור, כי על התובעת לשלם לנתבעת עבור שימוש במנוי בתקופה 1/5/15 - 8/6/16.

התובעת שילמה לנתבעת מראש בשיקים חודשיים עבור כל תקופת המנוי (18 חודשים, עד 31/10/16), בעוד שעליה לשלם רק בגין תקופת השימוש האמורה. יש להורות על השבת ההפרש לתובעת (4 חודשים ו-3 שבועות). מוסכם כי השיק האחרון בוטל על ידי התובעת ולא נפדה (ולמען הסר ספק מובהר, כי אין הנתבעת זכאית לפירעונו). לפיכך, יש להורות על השבת תשלום בגין 3 חודשים ו- 3 שבועות בלבד, לפי עלות חודשית של 240 ₪ לחודש, ובסך הכל: 900 ₪.