בנדוד ואח' נ' קמרי

תביעה שעניינה תאונת דרכים קלה שארעה ב-19/4/16 ב-7:00 לערך. הנתבעת מכחישה כי הייתה מעורבת בתאונה.

גרסת התובעים: התובעים טוענים כי רכבם עמד דומם בחניה ברחוב אבא ברדיצ'ב בבת ים. תובע 2 ירד מן הרכב כדי להפקיד המחאות בבנק סמוך ואילו תובעת 1 נותרה ברכב. בעודה יושבת נסע רכב אחר אחורנית, פגע ברכבם וגרם לו נזק. התובעת לא הספיקה לצלם את הרכב הפוגע ולא ראתה מי נהג בו אך היא זכרה את צבעו וכי שתי הספרות הראשונות בלוחית הרישוי הן 15. מיד אחרי התאונה הסתובבו ברחובות הסמוכים עד שראו רכב שתאם את הפרטים הידועים להם (צבע והספרות 15 בלוחית רישוי), ואף זיהו בפינת הפגוש האחורי שלו פגיעה שמתאימה לתאונה עם רכבם. התובעים הניחו כי זה הרכב שפגע ברכבם ולכן צילמו אותו (תמונות ת/1 ו-ת/2 שהוגשו בדיון) ועל-יסוד הצילום איתרו את פרטי בעליו של הרכב הפוגע – הנתבעת.

גרסת הנתבעת: הנתבעת זיהתה את רכבה בתמונות שהציגו התובעים, אך מכחישה מכל וכל מעורבות בתאונה. הנתבעת מסבירה כי היא מתגוררת בעיר חולון, הרחק ממקום התאונה, וכי ביום התאונה שהתה בביתה בחופשת מחלה (צורפו מסמכים רפואיים) ולא נהגה ברכב. לדבריה בשעה 7:00 בבוקר היא נוהגת להסיע את ילדיה לגנים בחולון, אך באותה תקופה בשל מחלתה הוריה הם שהסיעו את הילדים והיא עצמה נשארה בבית. היא שוללת אפשרות כי הרכב הושאל על-ידי אדם אחר שנסע עמו לבת-ים. הנתבעת מפנה לעובדה שבהודעתם לביטוח לא פירטו התובעים פרטים על התאונה, מעבר למספר רכבה, וחשה כי מדובר בתביעת סרק שנולדה מטעמים כספיים.

שמעתי את עדויות הצדדים ובחנתי את הראיות ומצאתי כי במאזן ההסתברויות סביר יותר שרכבה של הנתבעת היה מעורב בתאונה (גם אם הנתבעת עצמה לא נהגה בו).

עדות התובעים כי צילמו את רכבה של התובעת בבת-ים סמוך למקום התאונה הייתה אמינה. התובעים יכלו בנקל לטעון כי ראו את מספר הפוגע הרכב בזמן התאונה, אך הסבירו כי התובעת הספיקה לזכור רק את הספרות הראשונות של לוחית הרישוי ואת צבע הרכב, ועל יסוד זה הסתובבו באזור התאונה מיד אחריה ומצאו רכב שעונה לפרטים. סיוע לגרסתם נמצא בעובדה שברכב הנתבעת יש פגיעה תואמת לתאונה וסיוע נוסף נמצא בלוחות הזמנים, שכן ב-24/4/16, ימים ספורים אחרי התאונה, מסרו לחברת הביטוח שלהם את מספר רכב הנתבעת. יתרה מכך, לא סביר בעיני כי התובעים שמתגוררים בבת ים צילמו סתם כך רכב אקראי בעיר חולון כדי להשיג פיצוי של אלפי שקלים בודדים ועל יסוד אותו צילום אקראי פנו למשטרה, לביטוח והגישו תביעה לבית-המשפט.

הנתבעת מנגד התמקדה בעובדה שהיא עצמה לא נהגה ברכב בשל מצבה הבריאותי. הנתבעת הוסיפה אמנם, במענה לשאלה, כי לא השאילה את הרכב לאחר, אולם הדברים לא נטענו במפורש בכתב ההגנה ולא נמסר פירוט כלשהו, ויתכן שדווקא משום שלא יכלה לעשות שימוש ברכבה נעשה בו שימוש על ידי אחר שנהג בו ביום התאונה. הנתבעת גם לא מסרה באיזה רכב עושים שימוש בני המשפחה האחרים. מכאן, שהנתבעת שמה את כל יהבה על הטענה שרכבה לא היה בבת-ים במועד התאונה (לטענתה באותו ערב הייתה אמנם באירוע בבת-ים אך לא בבוקר), אך, כאמור לעיל, אני נותן אמון בעדות התובעים כי צילמו את רכבה בבוקר התאונה בבת-ים.

התסריט הסביר ביותר הוא כי הנתבעת השאילה את רכבה לאחר והוא זה שנהג ברכב בזמן התאונה וגרם לתאונה. אותו אדם, שכנראה לא הבחין כי התובעת יושבת ברכב וסבר שאין עדים לתאונה, המשיך בנסיעה בלי להשאיר פרטים.

הואיל והרכב הוא בבעלות הנתבעת שחברה שלא למסור את פרטי הנהג היא האחראית על התאונה ועל כן התביעה נגדה מתקבלת.

נזקי התובעים כאמור בכתב התביעה הוכחו. צורפו חשבונית מס בגין תיקון הרכב ואישור מחברת הביטוח בנוגע להשתתפות העצמית והכינון. דרישתם לפיצוי נוסף בסך 500 ₪ בגין זמנם והוצאות הקשורות בתאונה סבירה ביותר.