ת"ק 50985-02-17 דואיב נ' שומרה חב' לביטוח בע"מ ואח'

לפני תביעת התובע לפיצוי בסך 7,758 ₪ בגין נזקי תאונה שנגרמו לרכבו מ.ר. 82-681-72 (להלן: "רכב התובע") על ידי רכב מ.ר. 51-971-68 שהיה נהוג בידי הנתבע 2 ומבוטח בידי הנתבעת 1 (להלן: "רכב הנתבעים").

אין הצדדים חלוקים על כך שרכב הנתבעים פגע ברכב התובע מאחור והמחלוקת ביניהם הנוגעת לשאלת האחריות לקרות התאונה היא בכך שהתובע טוען כי לאחר שפנה ימינה בצומת ונהג במסלול הימני מעט לאחר הצומת, עצר לקראת כניסה ימינה לחניה במקום מתאים, ובעומדו הגיע מאחוריו רכב הנתבעים כשהוא חוצה את הצומת במהירות ובפראות ופגע בו מאחור.

התובע טען כי מפיו של הנתבע 2 עלה ריח של אלכוהול וכי הדבר מסביר את נהיגתו הפרועה.

מנגד טוענים הנתבעים כי בעת שפנה ימינה בצומת האמורה לא נהג התובע בזהירות ועל פי תמרור עצור שהיה במקום, אלא הגיח במהירות מימינו של רכב הנתבעים והפתיע אותו תוך התפרצות לנתיבו השמאלי (סעיף 5 לכתב ההגנה באופן שלא יכול היה הנתבע 2 למנוע את הפגיעה.

הצדדים חלוקים גם בדבר גובה הנזק.

תחילה לענין האחריות, עיון ב-ת/1 ו-ת/2, אשר צולמו לאחר קרות התאונה וכשכלי הרכב עודם בנקודה בה קרתה התאונה ועודם צמודים, מלמד כי אכן רכב התובע מצוי בנתיב הימני ואף אינו קרוב אל קו ההפרדה בינו לבין הנתיב השמאלי, ולעומתו רכב הנתבעים עומד בזוית קלה ימינה כשרובו חודר לתוך הנתיב הימני וכשהפגיעה בין כלי הרכב היא כך שהפינה הימנית הקדמית של רכב הנתבעים פגעה בפינה השמאלית האחורית של רכב התובע.

קשה מאוד להלום מנח זה של כלי הרכב עם גרסת הנתבעים.

אם התאונה ארעה תוך חדירת רכב התובע לנתיב רכב הנתבעים, כגרסתם, אמור היה רכב הנתבעים להיות, לפחות רובו, בנתיב השמאלי, ופגיעה בו מימין היתה אמורה להסיטו יותר שמאלה.

יתרה מכך, לו היה רכב התובע מפתיע את הנתבע 2 מימין וחודר לנתיבו סביר להניח כי הזוית בה היה רכב הנתבעים עומד בתום התאונה היא זוית שמאלה בנסיון לחמוק מפגיעה ולא ימינה כמוצג בתמונות ת/1 ו-ת/2.

זאת ועוד, בישיבת יום 14.8.17 הושמעה הקלטת שיחה שהתקיימה מיד לאחר התאונה, בין התובע ואחי הנתבע 2, אשר רכב הנתבעים רשום על שמו, בנוכחות הנתבע 2 ובמהלכה מציע אחי הנתבע 2 לשלם עבור הפגיעה ואף כשהתובע הזכיר את ריח האלכוהול הנודף מפי הנתבע 2 לא עלתה כל המחאה או מחלוקת ואחי הנתבע 2 אף ציין כי הלה השתתף באותו ערב במסיבה בה מוגשים משקאות אלכוהוליים וכי הפציר בו שלא יקח את הרכב.

יוער כי התובע החתים את הנתבע 2 על פתק בו נכתב כי הוא מקבל אחריות על התאונה וכי נהג תחת השפעת אלכוהול במהירות רבה, והנתבע 2 טען כי אינו קורא וכותב עברית וכי סבר כי הוא חותם על אישור כי היה מעורב בתאונה.

הסברו של הנתבע 2 לחתימה על הפתק תמוה אולם גם אם לא אתבסס עליו עדיין תומך יתר האמור לעיל בגרסת התובע.

לכך יש להוסיף את העובדה שבחקירתו אישר הנתבע 2 כי ביקש מן התובע שלא להתקשר למשטרה באומרו כי הוא אשם, אך ניסה להסביר גרסתו זו בחקירה בכך שהתכוון לעצם הפגיעה מאחור – הסבר תמוה נוסף מפי מי שמטיל אחריות כעת על התובע, כשיכול היה לעשות זאת גם אז באותו אופן.

כן יש להזכיר כי בתחילת עדותו של הנתבע 2, משנחקר על השתתפותו במסיבה וצריכת אלכוהול טרם התאונה, טען כי התאונה ארעה עת חזר ממקום עבודתו אולם לאחר שהוצגה לו העובדה שהתאונה ארעה לאחר חצות הלילה וכי מקום עבודתו אינו פתוח עוד בשעות אלה שינה גרסתו לכך שנסע מן העבודה אל אימו ושהה בביתה עד חצות.

סיכום הדברים הוא כי הראיות הנוגעות לתאונה באופן ישיר תומכות בגרסת התובע ומנגד עדותו של הנתבע 2 בכללותה מעוררת תמיהות רבות וקשות לעומת עדותו הקוהרנטית של התובע.

נציג הנתבעת 1 ביקש לטעון כי אי העדת בת זוגו של התובע שהיתה עימו ברכב אמור לעמוד לו לרועץ, אולם מאחר שעל פי גרסת התובע, הנראית אמינה בעיני כאמור, הוריד אותה לפני הפניה ימינה שקדמה לתאונה והיא נכנסה לביתה עת חיפש הוא חניה, עולה כי לא היתה עדה לקרות התאונה ועל כן לא היה בעדותה כדי לתרום לבירור המחלוקת ואין באי העדתה משום אי העדת עד רלוונטי שבשליטת צד, שהחזקה הקיימת על פי הפסיקה קובעת הנחה כי היתה פועלת לרעתו.

התוצאה מן האמור היא כי אני מקבל את גרסת התובע בדבר אופן קרות התאונה והאחריות אליה ודוחה את גרסת הנתבעים.