תשובה נ' רדלי (פרידמן)

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על צורפותיהם ושמעתי את הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

אין חולק כי רכב הנתבעת עבר מהנתיב הימני לנתיב האמצעי משמאל. לטענת הנתבעת, רכב התובע נהג בנתיב השלישי השמאלי ביותר ולאחר שהשתלבה בנתיב האמצעי, הוא הגיח אל הנתיב בו נהגה ופגע בה. לגרסת התובע, הוא נהג בנתיב האמצעי ורכב הנתבעת הוא אשר ביקש להשתלב בנתיב שלו וסטה שמאלה.

רכב התובע ניזוק בדלת הימנית אחורית ומוקד אחורי ימני עד לגלגל וניכרים סימני שפשוף ושריטות מאמצע הרכב לכיוון אחורי ורכב הנתבעת ניזוק בחלקו השמאלי קדמי – טמבון קדמי עם סימני שפשוף ופנס קדמי שמאלי. מיקומי הנזק מעידים כי רכב התובע היה מצוי לפני רכב הנתבעת. אין חולק בין הצדדים כי הכביש המחולק לשלושה נתיבים (לאחר התמזגות) היה עמוס ברכבים ובתנועה ערה.

על פי תיאור הנזק, נראה היה לכאורה כי רכב התובע הוא אשר פגע ברכב הנתבעת והמשיך בנסיעתו. לו רכב התובעת היה פוגע ברכב הנתבע, הרי שהפגיעה הייתה נקודתית – טמבון שמאלי קדמי עם טמבון ימני אחורי של רכב התובע או כנף אחורית שמאלית ואף דלת שמאלית אחורית אולם לא נזק "מתמשך" מהדלת האחורית ועד לגלגל האחורי. ואולם, ניכר לעין פגיעה נקודתית עד כדי פחיסה בין הדלת האחורית שמאלית לבין הכנף השמאלית אולם אם לטענת התובע הוא המשיך בנסיעה ומכאן סימני השפשוף המתמשכים לאורך דלת שמאלית אחורית – "שפשפה אותי לאורך כל הדרך...אני גלשתי. לא יכולתי לשלוט כי עמד מאחורי רכב. אחרי שהיא פגעה המשכתי קדימה כי לא יכולתי לעצור. לא הרגשתי את המכה אלא רק שמעתי. הפגוש שלה היה למעלה, נתקע בחלק האחורי של התושבת של הגלגל" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 17-19) – כי אז, לפי תיאור זה, הרי שסימני השפשוף היו צריכים להופיע מהחלק האחורי של התושבת של הגלגל ולכיוון הכנף האחורי שמאלי ולא לכיוון ההפוך של דלת שמאלית אחורית. כך או כך, גם לפי גרסתו שלו יש לו אשם תורם בעצם המשכת נסיעתו שהגדילה את הנזק.

משכך, גרסת הנתבעת לפיה רכב התובע "חתך" אותה מתיישבת יותר עם מיקומי הנזק. לטענתה לא הבחינה בו והיא אינה יודעת באיזה נתיב הוא היה והיא אך משערת שהיה בנתיב השמאלי לה, ומשהיא זו שביצעה את הסטייה מנתיב לנתיב, הרי שגם עליה מוטלת אחריות.

תקנה 41 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות) קובעת כי "נוהג רכב לא יפנה ימינה או שמאלה תוך כדי נסיעתו או כשהוא מתחל לנוסע ולא יסטה מקו נסיעתו, אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש".

לא זאת בלבד. תקנה 21 היא תקנה כללית המטילה חובת זהירות על עובר דרך ומורה כי על עובר דרך להתנהג באופן שלא "יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך"; "יגרום נזק לאדם או לרכוש"; "יפריע את התנועה ולא יעכבנה" או יסכן חיי אדם". על הנהג לנהוג בזהירות תוך תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות והבחנה בכל תנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

משכך, ראיתי מקום לייחס לנתבעת גם אחריות לתאונה אולם בשיעור של 15% ומשכך, בנסיבות העניין הדבר יגולם באי פסיקת הוצאות לטובתה עקב דחיית התביעה הואיל והמוציא מחברו עליו הראיה – על התובע מוטל להוכיח את תביעתו במאזן הסתברותי הנדרש במשפט האזרחי בדמות 51%. משלא צלח במשימה זו, כי אז אין מנוס אלא מלדחות את תביעתו.

סוף דבר. כאמור, בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"א כ"א אב תשע"ז, 13 אוגוסט 2017, בהעדר הצדדים.