ת"ק 50770-11-15 כ. נ' הראל גמל והשתלמות בע"מ

1.סכסוך, שנתגלע בשנת 2005 בין התובע לבין רעיתו לשעבר (להלן: הרעיה) הוליך את בית-המשפט לעניני-משפחה בירושלים (תמ"ש 13402/05, כבוד השופט איתי כץ) להטיל עיקול על כספים, שהחזיק התובע בקופת-גמל בשם "תעוז". הקופה נוהלה בשעתו בידי בנק לאומי לישראל בע"מ ובהמשך הועברה לניהולה של הנתבעת. העיקול הוטל ביום 15.6.2005.

בתאריך 21.7.2007 ניתן פסק-דין

בתובענה ההיא ונקבעו עקרונות לאיזון-משאבים בין בני-הזוג. בעקבות הליך נוסף, לביצועו של פסק-דין (תמ"ש 13404/05), ולפי חוות-דעת אקטוארית שהונחה לפניו של בית-המשפט לעניני-משפחה, הוציאה אותה ערכאה תחת ידיה בתאריך 1.3.2011 פסיקתא ובה הוראה למנהֵל של קופת-הגמל להעביר מחצית מן הכספים שבקופה לידיה של הרעיה (נספח 1 לכתב-התביעה. להלן: הפסיקתא המוקדמת).

2.עם זאת, בחודש מאי 2012 הגישו הצדדים שם לבית-המשפט לעניני-משפחה הודעה בדבר הסכמה אחרת, שנתגבשה בינם (נספח 2 לכתב-התביעה). הוסכם כי העיקול שהוטל יבוטל, ויותר מכך: כי תבוטל הפסיקתא המוקדמת, המורה על העברתו של הכסף מקופת-הגמל "תעוז". תחת זאת נוסחה פסיקתא חדשה, הקובעת:

"הריני מורה על ביטול הפסיקתא מיום 1.3.2011 ומורה כי המחזיקים שבכותרת [לרבות 'תעוז'] פטורים מלהעביר לידי התובעת [הרעיה] מחצית מן הכספים המוחזקים אצלם על שמו של הנתבע. כל הכספים יהיו בבעלותו הבלעדית של הנתבע ולתובעת אין כל זכות ו/או חלק בהם".

פסיקתא זו נחתמה בידיו של בית-המשפט לעניני-משפחה בתאריך 10.5.2012 (להלן: הפסיקתא המאוחרת). ביום 14.7.2012 שיגר בית-המשפט לעניני-משפחה, ישירות, הודעה לקופת-הגמל, ובה נכתב אך כי "על פי החלטת בית המשפט מיום 10 מאי 2012 בוטל עיקול כספים, זכויות ונכסים הרשומים על שם [התובע] אשר ניתן ביום 15 יוני 2005". ההודעה התקבלה בקופת-הגמל. היא צורפה כנספח לכתב-הגנתה של הנתבעת שלפנַי.

3.בכל זאת הגישה הרעיה לנתבעת, והיה זה ביום 7.8.2014, בקשה למשיכתה של מחצית מכספי-התובע שבקופת-הגמל. לבקשתה צירפה הרעיה, כמפורט בה ללא ביאור הוסף, "פסיקתא ביהמ'ש" (נספח לכתב-ההגנה). הנתבעת נעתרה לבקשה. היא העבירה לידיה של הרעיה סך של 11,065 ש"ח.

4.סכום זה עותר היום התובע כי תשיב הנתבעת לידיו, בטענה כי היא התרשלה; כי היה עליה לבדוק עמו את הדברים קודם לשחרורם של הכספים וכי היא נדרשה לדעת על החלטתו, בפסיקתא המאוחרת, של בית-המשפט, המורה על ביטולה של חובת-ההעברה. כיצד זה, תהה התובע, ידעה הנתבעת על ביטולו של העיקול, לפי ההודעה מבית-המשפט לעניני-משפחה שהיא עצמה צירפה לכתב-ההגנה, אך היא לא ידעה על הפסיקתא המאוחרת? הנתבעת, מצדה, טענה כי לא קיבלה לידיה מבית-המשפט אלא את ההודעה על ביטולו של העיקול. את הפסיקתא המוקדמת העבירה לידיה הרעיה עם בקשתה למשיכת-הכספים. הפסיקתא המאוחרת לא הונחה לפניה מעולם. על כן פעלה הנתבעת לקיומו של מה, שהיא סברה שהוא ציוויו של בית-המשפט, היינו, העברתה של מחצית מן הכסף שבקופת-הגמל לידי הרעיה. בזאת אין לראות, בשום פנים, התרשלות.

5.לאחר קריאתם של כתבי-הטענות, עיון בכל צרופותיהם ושמיעתם של הצדדים באולם-הדיונים, הגעתי לכלל מסקנה כי לא אוכל לקבל את התביעה. "המוציא מחבירו – עליו הראיה" (בבלי, בבא קמא, מ"ו, ב) הוא הכלל הנקוט בידינו, ואילו התובע, זו מסקנתי, לא נשא בנטל הראיָתי הנדרש. הוא לא הוכיח לבית-המשפט, וזאת יכׂל לעשות תוך עיון פשוט בתיק שבבית-המשפט לעניני-משפחה – תיק שאיננו לפנַי וממילא הוא חסוי לפני מי שאיננו צד לו – כי כשם שההחלטה בדבר ביטולו של העיקול נשלחה ישירות מבית-המשפט אל הנתבעת, כך גם הפסיקתא המאוחרת. התובע לא הצביע על כל דרך אחרת, שבה נמסרה הפסיקתא המאוחרת לידיה של הנתבעת. לא עלה בידו לסתור, אפוא, את טענתה של זו כי לא ידעה עליה כלל. אמת, שלא כמו ההודעה על ביטולו של העיקול, שלפי האסמכתא שבתיק התקבלה, כאמור, בידי הנתבע, לא אוכל לדעת שהנתבעת ידעה על ביטולה של הוראת-העברתם של הכספים, והוא ענין שונה בתכלית מביטולו של עיקול.

6.קושי, משפטי, מצוי גם בציפייתו של התובע כי קודם שהיא ממלאת את מה שנחזה בעיניה לצו תקף של בית-המשפט, תעמוד עמו הנתבעת בקשר על מנת לוודא כי שום שינוי לא חל. ככל שאותו צו – הפסיקתא המוקדמת – הוצג לנתבעת בתרמית או בשוגג, ואינני קובע מסמרות בדבר, ריבו של התובע אינו עם הנתבעת אלא עם מי, שהציג לה את הצו הזה. מותר רק לשער מה עלול היה להיטען כלפי הנתבעת אילו סירבה לקיים צו שיפוטי מן הטעם, שטרם עלה בידיה לבדוק על צורכה את תוקפו. לבסוף, חובת-הנאמנות של הנתבעת כלפי התובע, בהיותו מי שהפקיד בידיה את כספו, אינה נופלת, להבנתי, מחובתה לקיים צו של ערכאה שיפוטית ובתוך כך מחובתה כלפי מי, שלפי הצו ההוא, היא בעלתה של מחצית מן הכסף.