קוחן נ' ביטון ואח'

1. לפניי תביעה לפיצויים בגין נזקי רכוש לרכב.

2. לטענת התובע, בעת שנסע בנתיבו בנתיבי איילון, סטה רכב הנתבע שנסע בנתיב מימינו, ופגע ברכב התובע, לרוחב צידו השמאלי. לטענת הנתבעים, רכב הנתבע נסע בנתיבו נסיעה איטית בשל עומס בכביש, ואילו רכב התובע, אופנוע, עקף את רכב הנתבע מימין, תוך שהוא נוסע בין שני נתיבי השיירה, ופגע ברכב הנתבע לרוחב צידו הימני.

3. בדיון לפניי התובע וכן עדת ראיה שהזמין לעדות, והנתבע בעצמו. בהתאם לתקנה 15 לתקנות השיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976 פסק הדין יהא מנומק בצורה תמציתית.

4. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות הצדדים לפניי, השתכנעתי כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו במשפט אזרחי לעניין אחריות הנתבע לקרות התאונה, וכי הוכח, במאזן הסתברויות, כי רכב הנתבע סטה לנתיב רכב התובע.

5. השיקול המרכזי שעליו מתבססת מסקנה זו הינה עדות עדת הראיה אשר נסעה מאחורי רכב התובע בעת התרחשות התאונה. אין מחלוקת שמדובר בעדה ניטראלית, ומכאן המשקל שיש לייחס לעדותה הוא גבוה. העדה העידה כי זכור לה שהתובע "חתך את הנתיב והפיל את האופנוע" (עמ' 3, ש' 16-17); וכן כי לתחושתה רכב הנתבע "סטה מאוד מהר" (עמ' 3, ש' 24-25). העדה גם הסבירה כי היא נסעה בתוך שיירת מכוניות וכי "נפתח חלון הזדמנויות והנתבע חתך" (עמ' 3, ש' 29-30). עדות העדה מאששת את עדות התובע שלפיה רכב הנתבע סטה מנתיבו, בחדות. יצוין כי לשאלת בית המשפט השיבה העדה כי היא אינה זוכרת בוודאות האם התובע, לאחר שעקף אותה, חזר לנתיב הנסיעה או שמא היה בין הנתיבים. כמו כן, בניגוד לטענת התובע, לא זכור לה שרכב הנתבע סטה לימין ואז חזר לשמאל. העדה הסבירה כי כל ההתרחשות היתה מהירה, וכי היא מעידה על בסיס מיטב זכרונה. אמירות אלה של הנתבעת מחזקות לטעמי את המהימנות שיש לייחס לעדותה ולכך שמדובר בעדות אותנטית לפי מיטב הזיכרון ותפיסת האירועים בזמן אמת. הפער המסוים בין גרסת העדה לגרסת התובע לגבי השאלה האם רכב הנתבע סטה בחזרה לשמאל, אינו מהותי בעיני, שכן הנתון המרכזי, שהיה זכור היטב לעדה הינו כי רכב הנתבע סטה באופן בולט מנתיבו. עדות זו בדבר סטיית התובע מנתיבו היתה עקבית וחזרה כחוט השני לכל אורך עדות הנתבעת. עדות זו, מפריכה את גרסת ההגנה של הנתבעים. בניגוד לטענת הנתבעים בסיכומיהם, איני סבור שניתן ליישב עדות עקבית זו של העדה בדבר סטיה לימין של רכב הנתבע, עם האפשרות (שאף לא הוצגה לעדה בעת חקירתה הנגדית) שדובר בנסיעה בנתיב שרוחבו מצטמצם.

הנתבע העיד כי לא הבחין באופנוע טרם התרחשות התאונה. לפיכך, ובהיעדר עדות פוזיטיבית כי האופנוע שהה בעת התאונה (או רגע קל לפניה) בין הנתיבים, גם לא ראיתי מקום לייחס לתובע אשם תורם.

6. בכל הנוגע לנזק, טענו הנתבעים כי היות שהתובע הודה שמכר את אופנועו מספר חודשים לאחר התאונה במחיר של כ-6,000 ₪ בלבד מתחת למחיר המחירון (העומד על כ- 76,000 ₪) הרי שנזקו מוגבל לסכום זה, ואין רלבנטיות לדו"ח השמאי שאמד את עלות תיקון הרכב בסך של כ- 14,000 ₪. ברם, בנסיבות העניין לא מצאתי מקום לקבל טענה זו. תכלית הפיצוי הינה השבת מצבו של הניזוק לקדמותו. בעניין זה נפסק כי:

"פיצוי זה לא נועד להעניש את המזיק, או לגלות רגשי הזדהות או סימפטיה לניזוק. הפיצוי נועד לפצות על הנזק – לא פחות ולא יותר. על כן, הפיצוי לא בא לאפשר לניזוק להיטיב את מצבו על חשבון המזיק, כשם שהוא לא בא לאפשר למזיק להיטיב את מצבו על חשבון הניזוק" (ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתיות ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא, פ"ד סא(3) 603, 612 [2006] (להלן: עניין "גדיש"); כן ר' ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762 [1982]).

כמו כן, בעת יישום עיקרון השבת המצב לקדמותו, יש להתמקד בנזק האינדיבידואלי שהתרחש לניזוק. כדברי כב' הנשיא ברק בעניין גדיש (שם):