ת"ק 50158-06-14 לביא נ' עיריית תל אביב

התובע הגיש, ביום 25.6.14, תביעה קטנה נגד הנתבעת, עיריית תל אביב, בה עתר לחייב אותה בתשלום סכום של 30,700 ₪. על פי האמור בכתב התביעה, התובע הוא "בעל דירת מגורים במרתף בית יוסף 23 ת"א. גרם מדרגות מותאם לעיוורים מוליך אל השירותים שלו שממוקמים בחצר ואל הדירה במרתף (נספח א'). בכל כמה שנים בעשור האחרון נחסמת הכניסה לחצר בזדון על ידי העירייה כדי שהעיוור (התובע) לא ירד אליה. כך נעשה אף החודש והתובע העיוור נאלץ לשכור דירה אחרת למגוריו כשהעלות הכוללת היא סכום התביעה".

הנתבעת טענה בכתב הגנתה כי הנטען בכתב התביעה אינו נהיר לה ואינו מגלה עילה כלפיה, שכן "לא ניתן לדלות מתוך האמור בו את העוול הנטען שפגע בתובע" (סעיף 3 לכתב ההגנה) ואף התובע לא הרים את נטל ההוכחה לתמיכה בטענותיו העובדתיות. העירייה הוסיפה וטענה כי "לא חסמה את ביתו של התובע ולתובע לא נגרם כל נזק" (סעיף 38 לכתב ההגנה).

הנתבעת העלתה טענת סף: יש לסלק התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין הואיל והתובע העלה אותן הטענות, בתביעות שהגיש נגד הנתבעת בעבר (סעיפים 5 – 12 לכתב ההגנה). טענה זו איננה ברורה. אם התובענה כוללנית וסתמית וחסרת פירוט עובדתי - כיצד ניתן לומר כי הוכרעה בעבר? יתר על כן, משטענת התובע היא שבחודש שבו הוגשה התביעה (יוני 2014) נחסמה הכניסה לחצרו – פשיטא שאין תביעתו מושתקת מחמת מעשה בית דין, הואיל והנתבעת לא הציגה לפניי כל פסק דין הדוחה את טענות התובע באשר למעשים (הנטענים) שביצעה העירייה בחודש יוני 2014. טענת הסף של מעשה בית דין נדחית אפוא. מכאן – לדיון בתביעה לגופה.

מכתב התשובה שהגיש התובע עלו עובדות נוספות שלא צוינו בכתב התביעה, היינו: לערך בחודש יוני 2014, ניתן צו הריסה מנהלי. צו ההריסה בוטל ביום 24.7.14, בהסכמת העירייה. נוכח אי הבהירות של הטענות, הוריתי ביום 18.9.14 (עמ' 2 שורות 17 – 20) לצדדים לפעול להשלמת התשתית העובדתית.

ביום 23.9.14, הגישה הנתבעת הודעה ממנה עלו העובדות הבאות: ביום 20.5.14 ניתן צו הריסה מינהלי; ביום 15.6.14 בוצע הצו; ביום 21.7.14 ביקש התובע ביטול הצו; ביום 22.7.14 הסכימה העירייה לביטול, מן הטעם שהצו בוצע, ובו ביום בוטל הצו (ראו בקשה מס' 4 על נספחיה).

ביום 4.12.14 הגיש התובע הודעה (בקשה מס' 10), לה צורפו מסמכים אלה: הודעה להגשת צו מינהלי מס' 2014-0196 מיום 11.5.14 (מהות הבניה החריגה: כניסה נוספת למרתף) וכן תשובת העירייה מיום 11.6.14 הדוחה את בקשת התובע (מיום 11.6.14) לבטל הצו.

דיון

לאחר העיון במכלול החומר ושמיעת טענות הצדדים, אני סבורה שיש לדחות התביעה.

ככל שחפץ התובע להשיג על צדקת הצו המינהלי – לא זו הערכאה המוסמכת להיזקק לטענותיו. לשם כך, היה עליו לנקוט – במועד – בדרך המותווית בסעיף 238א(ז) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 ובתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מינהלי), התש"ע – 2010 (וזאת, תוך 3 ימים מאז שנודע על הצו המינהלי. ראו תקנה 2(א) לתקנות), ואין ראייה שכך אכן נעשה. די בכך על מנת לדחות התביעה, שכן אם לא ביקש התובע להשיג במועד על הצו המינהלי – והצו אכן הוצא אל הפועל – אין לשעות לכל טענה הכופרת בצדקתו.

לפנים מן הנדרש – גם אם ניתן היה לתקוף את הצו בתקיפה עקיפה, במסגרת ההליך הנוכחי – לא עלה בידי התובע לעשות כן. הטענה כי נחסמו דלתות הכניסה לחצר ולא נהרסה כל בניה ללא היתר, אינה מקובלת עליי. התובע הודה בדבריו כי רצונו היה להחליף את הגישה לדירה ממדרגות עץ למורָד מצמנט (עמ' 7 שורות 12 – 14). זהו הדבר שביקשה הנתבעת למנוע הימנו בגדרי הצו המינהלי, כל עוד אין בידיו היתר. התובע לא טען כי מדובר בבניית מדרגות שאיננה מן העת האחרונה וכי על כן לא היה מקום להוצאת צו הריסה מינהלי. גם טענה זאת טעונה הבאת ראיות. הנטל בעניין זה רובץ על התובע. הוא לא הביא ראיות לעניין זה. על כן אני סבורה שהתובע לא הרים את הנטל, בנסיבות.