ת"ק 50107-01-15 בן נעים נ' ג'השין

1.הנתבע הוא נהג מונית בקו שירות קריות-כרמיאל. לטענת התובע ביום 1.3.2014 נסע במונית מאזור הקריות לכרמיאל, ושילם לנהג המונית, הלוא הוא הנתבע, 100 ₪, הנהג החזיר לו עודף של 30 ₪ ואמר לו שבמהלך הנסיעה יתן לו את יתרת העודף בסך 50 ₪. לגרסת התובע, בהתקרב המונית לכרמיאל, דרש מהנתבע את יתרת העודף או אז הנתבע צעק עליו, הטיח בפניו שהחזיר את העודף ורצה לעשות חיפוש עליו. לדברי התובע, הנתבע כעס, קם מכיסאו ועל כן הוא נאלץ לברוח מתוך פחד שהוא יכה אותו. התובע טוען כי הנתבע טען כלפי שקר מפגיע, השפיל אותו, פגע בכבודו ולפיכך, הוא זכאי לפיצוי בסך של 2000 ₪.

2.הנתבע מכחיש מכל וכל את טענות התובע. לגרסת הנתבע, כאשר הגיעה המונית לכרמיאל, דרש ממנו התובע להיכנס לשכונת "רבין", אך הוא סירב מאחר והשכונה אינה במסלול קו השירות והדבר מנוגד לרישיון ההסעה. בתגובה לכך, התחיל התובע לצעוק, להשתולל, לאיים באיומים מאיומים שונים ולדרוש, באופן מעושה, את יתרת העודף אותה כבר קיבל.

3.קיימתי דיון, שמעתי את גרסאות הצדדים והתרשמתי מהם, ולא נותר בלבי ספק כי יש לדחות את התביעה מכל וכל תוך חיוב התובע בהוצאות. אפרט:

4.בין שתי הגרסאות – זו של התובע וזו של הנתבע – אני מעדיף ומבכר את גרסת הנתבע. ברמת המהימנות וההתרשמות הבלתי אמצעית, גרסתו של הנתבע אמינה יותר; הגרסה סבירה והגיונית ומתיישבת עם נתונים נוספים שעלו מדברי הצדדים. לא כך ניתן לומר על עדותו של הנתבע. עדותו של הנתבע הצטיירה כלא מהימנה, היא היתה מניפולטיבית, כוללנית ולא מפורטת, לא עקבית ומלאת סתירת, וניכר קושי לקבל את ההתרחשויות והתיאורים שהוא מתאר. אפרט.

5.לגרסת הנתבע, חמתו של התובע עלתה לאחר שהוא סירב להגיע לשכונת רבין בניגוד לרישיון ההסעה שבידו הכולל קו שירות מוגדר שאינו עובר במקום. או אז, באופן מעושה החל התובע לטעון בדבר אי קבלת יתרת העודף. כבר בכתב ההגנה ציין הנתבע גירסה זו וציין באופן מפורש את דרישתו של התובע להסיעו לשכונת רבין בכרמיאל. בעדותו לפניי הכחיש התובע בתוקף כי הוא ביקש מהתובע להסיעו לשכונת רבין, אלא ציין כי ירד במקום שלא ידע לנקוב. במקביל, ציין התובע כי הוא נסע לכרמיאל לבקר את נכדו, ומסר כי נכדו מתגורר ברחוב חטיבת יפתח בשכונת רבין.

6.העובדה כי הנתבע מסר את הפרט האמור, כלומר כי התובע ביקש להסיעו לשכונת רבין, בכתב ההגנה; בצירוף העובדה כי נכדו של הנתבע מתגורר בשכונה זו, מלמד כי אכן בין התובע לנתבע היו חילופי דברים במהלכם דרש התובע להסיעו לשכונת רבין. אחרת – אין הסבר להימצאות נתון זה בידיעת הנתבע, כאשר התובע לא הזכיר פרט זה בכתב התביעה. העובדה כי התובע מכחיש מכל וכל כי הוא ביקש מהנתבע להסיעו לשכונת רבין, לא זו בלבד שהיא סותרת את המסד העובדתי הנ"ל, אלא שהיא אף מעידה על חוסר מהימנות גרסת התובע, אשר ניכר כי רצה "להרחיק את עצמו" מכל איזכור של דרישתו להסיעו לשכונת רבין תוך סטיה מקו הנסיעה. במהלך הדיון נשאל התובע במפורש לפשר ידיעת הנתבע, אך לא ידע ליתן הסבר כלשהו למקור ידיעתו של הנתבע על כוונת התובע להגיע לשכונת רבין.

7.התובע טען כי נסעו עמו במונית כ – 7 אנשים אך כאשר הגיעו לכרמיאל היו רק שניים; הוא ואדם נוסף. לגרסת התובע הנוסע הנוסף אמר לנתבע כי לא החזיר את יתרת העודף לתובע. פרטיו של אותו נוסע אינם ידועים, והתובע הסביר לגבי נוסע זה כך: "ראיתו שאותו אדם שירד מהמונית ואמר שהוא לא החזיר את הכסף לא מתפקד. דיברתי איתו והוא עשה לי סימן כאילו שהוא לא יודע לדבר". גם הסבר זה יש בו לפרום בגרסת התובע, הן בעצם הדברים התמוהים שציין, והן בנימה העולה מהם: הניסיון לצייר את אותו נוסע כתימהוני שלא היה ניתן לקבל את פרטיו כדי להביאו לעדות. הדברים אף אינם מתיישבים עם טענותיו של התובע עצמו כי הוא נאלץ לברוח מהמקום בשל חששו מהנתבע. בהקשר זה יאמר כי במהלך עדותו אף מסר התובע, בניגוד לגרסה כי הוא ברח מפני הנתבע, כי ניהל עם זה האחרון שיחה ערה במהלכה הראה לו כי בכיסוי 30 ₪ בלבד, מה שמלמד לטענתו שיתרת העודף לא הוחזרה לו.

8.סיכומם של שדברים, שאני דוחה מכל וכל אתת גרסת התובע, ומקבל את גרסת הנתבע. כפועל יוצא מכך, אני קובע כי גרסת התובע לגבי העודף נולדה רק כתגובה לכך שהנתבע סירב להסיעו דרך שכונת רבין, לשם פניו היו מועדות, והתביעה דנן אינה אלא המשך לדברים שהשמיע התובע באותו מעמד לפיהם הוא יגרור את הנתבע לבית המשפט ויגרום לו להפסדים.

9.אשר על כן, אני מחליט לדחות את התביעה ולחייב את התובע לשלם לנתבע הוצאות בסך של 1000 ש"ח, שישולמו תוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.