עומר נ' עטיה

לפניי תביעה שעניינה נזק שנגרם לרכב התובע בתאונה שאירעה ביום 1.9.2017.

אין חולק כי התובע נסע עם רכבו בתוך מתחם חניה ואילו רכב הנתבע עמד בעצירה מוחלטת לצד רכבים החונים במקום.

לגרסת התובע, בעת שנסע בנתיב נסיעתו תפח לפתע הנתבע את דלת רכבו, פגע בכנף הימנית קדמית של רכב התובע והסב לה נזקים.

מנגד, טוען הנתבע כי רכב התובע הוא שפגע בדלת וכי הנזק לו טוען התובע לא נגרם כתוצאה מהפגיעה בדלת רכב הנתבע.

בדיון בפני העידו שני הנהגים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובראיות שהוצגו, ולאחר ששמעתי העדויות בפני, החלטתי לקבל את התביעה.

מהראיות בפני עולה באופן ברור כי התאונה אירעה כתוצאה מפתיחה פתאומית של דלת הנהג ברכב הנתבע.

עדותו של התובע היה עדות ברורה ומהימנה עלי. עדותו אף התיישבה עם מיקום הנזק ברכב התובע.

זאת ועוד, מעדות הנתבע עצמו עולה כי הפגיעה אירעה מיד לאחר שפתח את הדלת. זאת ועוד, לו אכן דלת הרכב היתה פתוחה והתובע הוא שפגע בה עם רכבו ניתן היה לצפות כי הנזק ברכב התובע היה בחזית הרכב. מיקום הנקז ברכב התובע בצד הימני מעיד כי הדלת נפתחה בעת שרכב התובע כבר היה בסמוך לרכב הנתבע.

לא מצאתי לקבל טענות הנתבע לפיהן אופי הפגיעה ברכב התובע לא מתיישב עם גרסת התובע. סבורני כי מכת המעיכה ברכב התובע מתיישבת עם פגיעה חלקה התחתון של דלת הנהג ברכב הנתבע.