פקדו ואח' נ' פלד ואח'

בתאריך 19.2.15, בחניון ברח' הרברט סמואל בחדרה, ארעה תאונת דרכים בין רכבו של התובע מסוג מאזדה 3 מ.ר. 6691816 ( להלן: "רכב התובע") לבין רכבו של הנתבע, מסוג לנדרובר מ.ר. 52-781-17 ( להלן: "רכב הנתבע").

לטענת התובע, בעודו נוסע באיטיות בתוך החניון כדי להיכנס אל מקום החניה שממנו יצא הנתבע באותה עת, נסע הלה לפתע לאחור ופגע בו. טענה זו הועלתה על ידי התובע הן בטופס הודעתו לחברת הביטוח והן במהלך עדותו בפני, בה הוא תיאר את התרחשות התאונה כך: "...אני הייתי עם האוטו שלי ברח' הרברט סמואל ממש צמוד לדואר בחניה הגדולה, מר פלד יצא מהחניה בדיוק עם האוטו שלו ואני באתי להיכנס במקומו, הוא במפתיע חזר ברברס ונכנס לי באוטו. הוא יצא מהחניה, אני באתי להיכנס במקומו והוא פתאום חזר רברס ונכנס בי. אני מדגים באמצעות חפצים את האופן שבו אירעה התאונה. הנתבע יצא ממקום החניה שלו ישר קדימה, אני הגעתי מצד שמאל שלו וביקשתי להיכנס לאותה חניה ברברס ואז הוא לפתע נסע לאחור ואז פגע בי והאוטו שלי היה בעצירה מוחלטת, לא זז...". גם למשמע גרסת הנתבע הטוען כי בשעה שהוא בקש להיכנס אל אותו מקום חניה בנסיעה לאחור, עקף אותו התובע מימין בפראות וניסה להידחף מאחוריו, חזר התובע וטען כי הנתבע יצא ממקום החניה ולפתע נסע לאחור, והוסיף: "אני ראיתי אותו מדבר עם הילדה שלו. גם צפרתי לו לפני שהוא נכנס בי, כמה פעמים".

הנתבע, הטוען כאמור כי מדובר בתאונה ארעה באשמת התובע הגיש נגדו תביעה שכנגד.

את גרסתו לתאונה תיאר הנתבע בפני כך: "זה היה ב – 19.2, בשעות הצהריים, אני נכנסתי לחניה שצמודה לדואר בחדרה, הבת שלי ישבה לידי, לא יכלה להגיע היום כי היא חיילת. החניה שצמודה לדואר יש בה כניסה ויציאה מאותו מקום. אני נכנסתי קדימה, זיהיתי מפרץ חניה בצד ימין שלי והתכוננתי להיכנס ברברס לחניה הזו. בעודי נכנס לחניה ונוסע לאחור כדי לחנות את הרכב, הגיע התובע בצורה שלא יכולתי לראות אותה בשום צורה מהכניסה מאחורי ובמהירות, ובמקום לתת לי לחנות, פשוט עקף אותי מצד ימין ואז קרה מה שקרה וההוכחה הכי גדולה שרואים את הרכב שלו עומד על מפרץ החניה, מקום שאם היה רכב אז הוא לא היה יכול להיות שם. לא יכולתי לראות אותו, הוא בא במהירות, הוא שצריך לעצור ולתת לי לחנות, או אפילו אם עמדתי לצאת, למרות שלא תכננתי לצאת אלא לחנות, לתת לי לצאת ורק אחרי שאני יוצא או חונה הוא היה אמור לחנות. הוא הגיע במהירות. כשנבהלנו ויצאנו החוצה, הוא אמר לי שהוא "מנסה לפרסס"...".

להמחשת גרסתו הציג הנתבע תרשים (על לוח) והגיש את התצלום נ/1 בו נראה רכב התובע עומד באלכסון לרוחב מקומות החניה המסומנים במגרש כשהדלת השמאלית קדמית שלו מעוכה פנימה.

גם מחוות דעת השמאים שבדקו את שני כלי הרכב ומן התצלומים שהוגשו כאמור וגם מטעם התובע (ת/1 ו- ת/2) עולה כי רכב התובע ניזוק כמתואר לעיל (וגם במראה השמאלית קדמית) ואילו רכב הנתבע ניזוק נפגע בחלקו השמאלי אחורי (כנף, דלת תא מטען ופנס) ת/2.

לאחר ששמעתי את עדויות שני הנהגים ועיינתי בראיות שהונחו בפני, מסקנתי היא שיש להטיל את האחריות לגרימת התאונה שארעה על שניהם, באופן שיצוין להלן. ואבהיר:

תקנה 45 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, מורה כי:

"נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך,

ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע –

   (1) סיכון או פגיעה;

(2) הטרדה או הפרעה."

על פי הוראה זו, הכלל הוא שנאסר על נוהג רכב להסיעו אחורנית וכי עליו להימנע מכך. יחד עם זה, כאשר יש בכל זאת צורך בנסיעה אחורנית, מוטלת על הנהג חובה לנקוט בכל האמצעים הדרושים כדי למנוע סיכון או פגיעה. לא בכדי נקבע כך, שכן נסיעה לאחור טומנת בחובה סכנה גדולה הנובעת הן מן העובדה שנהג הרכב נוסע בניגוד לכוון התנועה, הן מכך ששדה הראיה שלו מוגבל יותר והן מכך שהנהגים האחרים אינם מצפים, בדרך כלל, שכלי רכב יסעו לאחור, אלא קדימה.

ואולם, במקרה שבפני, התצלום נ/1 ואופי הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב מתיישבים יותר עם גרסת הנתבע ומלמדים על כך שהנחת התובע לפיה הנתבע עמד לצאת ממקום חנייתו ונסע קדימה, היתה מוטעית. גם מיקום רכב התובע לאחר הפגיעה מלמד על כך שכניסתו אל החניון נעשתה שלא בדרך המלך אלא בדרך של עקיפה פזיזה ומסוכנת המלמדת על כך שהוא לא עמד בחובת הזהירות הכללית המוטלת על כל נהג, לצפות בין השאר, גם את רשלנותו של הנהג האחר.

במצב דברים זה, דעתי היא כי יש לחלק את האחריות בין התובע (שהוא גם הנתבע שכנגד) לבין הנתבע (שהוא גם התובע שכנגד) כך ש- 65% ממנה תוטל על התובע (נתבע שכנגד) ו- 35% הנותרים יוטלו על הנתבע (התובע שכנגד).