רוקח נ' מטעם משרד הבריאות

המבקשת, היא הנתבעת בתובענה, עותרת לבטל את פסק הדין שניתן ביום 15.06.2017, במסגרתו הורה ביהמ"ש על קבלת התביעה, בהעדר התייצבות מטעם המבקשת לדיון שהיה קבוע באותו היום.

יצוין כי לדיון הגיע התובע, כאשר הוא לאחר תאונה ונעזר בקביים, וזאת עקב חשיבות הדיון כלפיו.

נציגת הנתבעת טוענת, כי יום טרם הדיון הייתה בחופשת מחלה עקב כאבי גב ועל כן נשכח ממנה הדיון, וביום הדיון כאשר הגיעה לעבודה הבחינה בדיון מאוחר מדי.

לתמיכה בבקשה מצרפת המבקשת אישור על כי נעדרה מעבודתה, לפי גיליון הנוכחות ועליו תרשומת בכתב יד לגבי כאבי הגב, אין אישור רפואי וכן הרישום הינו על היעדרות בגין חופשה ולא בגין מחלה, כפי שרשום בשבוע שקדם לדיון (5-7/6).

המבקשת גם אינה מצרפת תצהיר לתמיכה בטענות אלו שלה.

התובע מתנגד לבקשה, לטענתו כפי שיכולה הייתה מנהלת המרפאה להגיע לעבודה יכולה הייתה להגיע לדיון עליו ידעה, מצביע על העדר אישור רפואי כלשהו, על העובדה כי כאבי הגב העזים היו רק יום אחד וכן על סתירות בכתב ההגנה.

ההלכה היא כי בבוא בית המשפט להחליט בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, ישאל עצמו בית המשפט שתי שאלות: מהי הסיבה שגרמה למבקש לא להתייצב, ומהם סיכויי ההצלחה של המבקש אם יבוטל פסק הדין. השאלה השנייה היא המכרעת.

העדפה של ממש היא לקבל הכרעות שיפוטיות לאחר דיון ממצה לגופו של עניין ובמעמד שני הצדדים.

צודק התובע כי הבקשה לוקה בהסבר שניתן לגבי אי ההתייצבות, חוסר בתצהיר, אין אישור רפואי, הדיווח הינו על חופשה ולא על מחלה. אולם, נדיר הפגם הדיוני שאינו ניתן לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות הולמת.

לאחר שעברתי על כתב ההגנה איני יכול לומר כי אין בו כלל טענת הגנה אשר יכולה לעמוד לנתבעת ולבחון במסגרת כור ההיתוך הראייתי של המשפט עצמו. אין זהו השלב לאמוד את עוצמת טענות אלו לגופן מבלי שנשמעו הצדדים עצמם.