ת"ק 48846-12-14

תביעה לתשלום סך של 1,500 ₪.

התובעת טענה בכתב התביעה, כי ביום 29.4.2014 הוטל עיקול על חשבונה בבנק הדואר ונגבו ממנה 392 ₪. לטענתה, הדבר גרם לה לנזקים שונים ובין היתר לאי כיבוד שיק שנמשך מחשבון זה. התובעת ציינה, כי ידוע לה כי נתבעת 2 (משטרת ישראל) טוענת כי בשנים 2001-2004 הודבקו ארבעה דו"חות חנייה על רכבה. כמו כן, ידוע לה כי נתבעת 2 טוענת, כי הודעת על כך נשלחו אליה בדואר רשום. ואולם, לדבריה, לה עצמה "אין שמץ של מושג" לגבי דו"חות אלה והיא גם לא קיבלה מהמשטרה, למרות שביקשה זאת, אסמכתא כלשהי לכך שדו"חות אלה נשלחו אליה. לדבי התובעת, בהעדר אסמכתא כאמור, היא גם אינה יכולה להוכיח שלא קיבלה את הדו"חות.

בכתב ההגנה טענו הנתבעות, כי הליכי הגבייה נשוא התביעה ננקטו בגין דו"ח חנייה משנת 2001, שעניינו העמדת רכב על המדרכה (וכי מלבד דו"ח זה ננקטות פעולות ביחס לשלושה דו"חות חנייה נוספים שהודבקו על רכב התובעת). הדו"ח הודבק על רכבה של התובעת, ולאחר שלא שולם, נשלחה לתובעת, על ידי נתבעת 2, הודעת תשלום נוספת בדואר רשום. לאחר שגם בעקבות הודעה נוספת זו לא שולם הקנס, הועבר הטיפול בגביית הקנס, בהתאם לסעיף 70 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לנתבעת 1 (רשות האכיפה והגבייה), וזו שלחה לתובעת, בהתאם לפקודת המסים (גבייה), שלוש דרישות תשלום (שתיים מהן בשנת 2006 והשלישית בשנת 2010), וכן הטילה מספר עיקולי בנק על חשבון התובעת בבנק הדואר (ביניהם העיקול נשוא התביעה הנוכחית). לכתב ההגנה צורף העתק מאישור מסירה המתייחס, לטענת הנתבעות, לדרישת התשלום השלישית האמורה. על פי אישור זה, דרישת התשלום חזרה בחיווי "לא נדרש", דבר המהווה לשיטת הנתבעות, המצאה כדין. לדברי הנתבעות, כל המסמכים הנ"ל נשלחו לתובעת לכתובתה הרשומה במרשם האוכלוסין – כתובת שגם אין חולק כי היא אכן מתגוררת בה. הנתבעות הוסיפו, כי הן אינן נוהגות לשמור אישורי מסירה (אישור המסירה מופיע, כפי שהעידה נציגת נתבעת 1, כחלק מדבר הדואר הנשלח לנמען, ולכן, מקום בו דבר הדואר אינו חוזר, אין בנמצא, לאחר מכן, אישור מסירה). עם זאת, לדבריהן, קיים תיעוד של שליחת דברי הדואר האמורים במערכותיהן הממוחשבות (תיעוד זה צורף לכתב ההגנה). מהבחינה המשפטית נטען, כי תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן – תקנות סדר הדין הפלילי) קובעת, כי הודעת תשלום קנס תיחשב כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימת הנמען על אישור המסירה, וזאת, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה לנמען בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען כי לא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו, ולא עקב הימנעותו מלקבלה. עוד נטען, כי על פי הפסיקה, משלוח ההודעות והדרישות הנ"ל "מאפס" את מרוץ ההתיישנות (וכי תקופת ההתיישנות בעבירות אלה עומדת כיום על 10 שנים). נוכח זאת, לטענת הנתבעת, העיקול נשוא התביעה הוטל כדין (והדרך לתקוף את הדו"ח שהוביל להטלתו – שאף הפך חלוט – אינה באמצעות הגשת תביעה לבית משפט זה).

התובעת מצדה הגיבה לכתב ההגנה. בתגובתה העלתה התובעת טענה שלפיה הנתבעות אמנם אינן נדרשות להוכיח כי הודעת הקנס ודרישות התשלום התקבלו אצל הנמען, אך הן כן נדרשות להוכיח כי נשלחו אליו. לטענת התובעת, בהעדר אישורי מסירה, או אישור אחר מדואר ישראל, לא ניתן לומר, כי הנתבעות הוכיחו, כי אכן שלחו אליה מסמכים אלה, ולכן, לא בוססה חזקת המסירה הנטענת. עוד נטען, כי לא ברור לאיזה דבר דואר מתייחס אישור המסירה שצורף לכתב ההגנה.

בדיון שהתקיים חזרו הצדדים על טענותיהם. התובעת הוסיפה, כי היא מתגוררת ברחוב הגיא בעיר העתיקה בירושלים וכי לעיתים קרובות דואר שנשלח לרחוב זה מגיע דווקא לרחוב הגיא בשכונת בית הכרם. לכך השיבו הנתבעות כי אילו היה הדבר הדואר מגיע לשכונת בית הכרם, הוא לא יכול היה להיאסף, היה חוזר אליהן, ודבר היה נרשם במערכת הממוחשבת שלהן – מה שלא קרה.

לאחר דיון זה, זומנו הצדדים לדיון נוסף בתביעה. מטרת הדיון הנוסף הייתה לברר, האם התיעוד שהוצא ממערכותיה הממוחשבות של משטרת ישראל בנוגע לפועלות שביצעה לגבי הדו"ח האמור, אכן מעיד על שליחת ההודעה לתובעת בדואר רשום בשנת 2002 (הדבר לא צוין שם מפורשות, בשונה מאשר בתיעוד שצורף לגבי פעולות הנתבעת 1, שבו צוין הדבר במפורש). בהמשך לכך הוגשה תעודת עובד ציבור מאת בעלת תפקיד אצל נתבעת 2, שלפיה הרישומים הנ"ל אכן מעידים על שליחת ההודעה בדואר רשום לתובעת.