ת"ק 48815-07-14 גורן ואח' נ' עירית אשקלון ואח'

בקשה לפסיקת הוצאות הנתבעת 1, לאחר שההליך הסתיים בהסדר פשרה במסגרתו נטלה על עצמה הנתבעת 2 לשאת בחובת תשלום פיצוי לתובעים בגין תביעתם.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי אכן אין הבקשה במקומה בנסיבות העניין.

התביעה שהוגשה ע"י התובעים הינה תולדה של פנייתם לשם קבלת פתרון לדליפה חוזרת משך מספר שנים של מי ביוב, שגרמה לנזקים. התובעים נאלצו להגיש תביעתם כנגד הרשות, היא הנתבעת 1, וכנגד הנתבעת 2, מאחר שכל אחת מהנתבעות התנערה מחבות.

כאמור, בטרם התברר ההליך לגופו הושג הסדר פשרה אשר נכרת למול התובעים.

הסכם הפשרה מגדיר במפורש כי נכרת "הואיל והתובעים הגישו תביעה נגד עירית אשקלון ונגד התאגיד בת"ק 48815-07-14...", וכי הינו "לסילוק מלא, סופי ומוחלט של תביעות וטענות התובעים" (ר' נוסח ההסדר. ההדגשות אינן במקור – ע.כ.).

לאור הקשר המובהק בין הרשות לבין התאגיד ונוסח ההסדר כאמור, מקובלת עליי עמדת הנתבעת 2 כי היה בהסדר כדי להביא לסיומן המלא של המחלוקות שבין הצדדים בתיק זה, ואף יכול שאילו היו התובעים יודעים כי חרף ההסדר הסופי יעמדו בפני עתירה לחיובם בהוצאות הנתבעת 1 לא היו מסכימים לסלק טענותיהם כפי שנעשה.

יש להביע תמיהה כיצד זה לא הובא דבר קיומו של ההסדר טרם הדיון לידיעת הנתבעת 1 ע"י התאגיד, כפי טענת הנתבעת 1, ואולם מכל מקום התובעים טוענים כי דאגו למסור הודעה על כך מבעוד מועד.

יוער, כי אין בעצם סיום ההליך בהסדר כדי לקבוע מה היו תוצאות ההליך כנגד הנתבעת 1 לו היה מתברר לגופו, במיוחד לנוכח אופיים של הגופים הנתבעים, ובכך יש כדי לתמוך בעמדת הנתבעת 2 (והתובעים) בדבר היות הסילוק מלא במסגרת התיק כולו.

לאור כל האמור לעיל, ומכח סמכותי בהתאם להוראות סעיף 9 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, לא מצאתי כי יהא זה נכון וצודק להורות על חיוב מי מהצדדים בהוצאות ההליך, ולפיכך יישא כל צד בהוצאותיו.