פוסטלניקו נ' מלונות הכשרת הישוב בע"מ

התובע רכש מנוי לחדר הכושר, שמנהלת הנתבעת בעלות של 3,599 ₪ (כולל פקדון צ'יפ) ל-14 חודשים מיום 30/1/15 עד 31/3/16 (נספח א' לכתב התביעה, קבלות).

ביום 17/5/15, ועקב ניתוח, שעבר התובע בגבו, ביקשה בתו בכתב במשלוח פקס ביטול המנוי (נספח ג').

הביטול לא נכנס לפועל בהסכמת בתו של התובע, שהמשיכה וביקרה במכון הכושר, והתנהלה מול נציגיו בחינת אפשרויות מימוש שונות למנוי, לפחות עד לחודש אוגוסט 2017. בת התובע קיבלה את הצעת הנתבעת לקבל תמורה בכרטיסיות שונות (התכתבויות בוואטסאפ, נספח ו' לכתב התביעה).

לבסוף לא הגיעו הצדדים להסכמה בעניין מימוש חלופות למנוי, עבורו שילם התובע, והוגשה התביעה להשבת מלא מחיר המנוי, 3,600 ₪, ותשלום פיצוי בסך 1,400 ₪.

בתו של התובע, שהתנהלה מול הנתבעת בשמו וגם בדיון, הלינה על שינוי, שערכה הנתבעת בתרשומת הפנימית משנת 2015 בעניין ההסכמות בין הצדדים (נספח ד' מול נספח ה' לכתב התביעה).

הנתבעת השיבה לטענה כי עקב ההידברות עם נציגים שונים, ושינוי ההסכמות מפעם לפעם, נעשה השינוי ברישומים הפנימיים, אך אין בו משום שינוי מהותי בעובדות או פגיעה בתובע.

הנתבעת טענה כי התובע, כאמור, חזר בו מבקשת הביטול, ובחר להקפיא את המנוי, בשנת 2017 ביקשה בתו להמיר את יתרת המנוי בכרטיסיות, אך דרשה תמורה גבוהה מזו ששולמה, ולכן לא יצאה ההסכמה אל הפועל.

גם נסיונותיי לפשר בין הצדדים, טרם שמיעת הדיון, לא עלו יפה.

לאחר שעיינתי במסמכים, ושמעתי את נציגי הצדדים בדיון לפניי, אני קובעת כי אבד האמון בין הצדדים, ואין עוד הצדקה לתת תוקף להסכמת הצדדים, לפיה יקבלו התובע או מי מטעמו שירותים מאת הנתבעת.