ת"ק 48708-04-15 אגשי נ' וקנין

לפניי תביעת התובע לפיצוי בגין נזק, שנגרם לרכבו בנסיעת הנתבע אחורנית בחניה.

אין חולק כי התובע חנה באופן לא חוקי, וחסם כלי רכב אחרים, אך אין בכך כדי להצדיק פגיעה בו.

הנתבע הודה בפני התובע בגרימת הנזק, והסכים לתקנו על חשבונו במוסך מתמחה בפגושים או בכל מוסך אחר, לאחר שתוכח לו עלות התיקון. הנתבע הגדיר את התביעה כשריטה, אך ברור מהתמונות שמדובר בשבר בפגוש. הנתבע הציג הצעת מחיר בסך 450 ₪ בצירוף מע"מ, אך היא אינה יכולה להוות משקל נגד לחוות דעת שמאי, ערוכה כדין, שהגיש התובע, לפיה עלות התיקון הינה 1,188 ₪ (ללא מע"מ מאחר התובע לא תיקן את הנזק).

אמנם רכב התובע הינו רכב ותיק (שנת יצור 2003), אך הנתבע אישר כי הפגוש ברכב התובע היה חדש, ועל כן זכאי התובע להשיב את המצב לקדמותו ולהחליפו, ואינו צריך להסתפק בתיקונו.

הנתבע לא העלה כל טענת הגנה כלפי התביעה. הגנתו מתבססת על חוסר האמון שרחש לתובע, עקב כך שהאחרון סיפר לו על מקרה בעבר, בו קיבל מנהג שפגע בו סכום הנמוך במעט מההשתתפות העצמית ולא תיקן את הרכב בסכום זה. הנתבע גם חש אי נוחות מהעובדה שהתובע הגיע מיד עם הפעלת האזעקה ברכבו והצביע על המכה. בהעדר ראיה מחייבת, כגון חוות דעת שמאי, שתסתור את ממצאי השמאי מטעם התובע לעניין גובה הנזק, אין הצדקה להפחית את סכום הפיצוי.

הסיכום הינו כי התובע הוכיח את תביעתו וסכומה, וזכאי גם לשכר טרחת שמאי (גם הוא ללא מע"מ), להוצאות התמלול ולהוצאות משפט.

אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: בגין הנזק 1,188 ₪, שכ"ט שמאי, 300 ₪, תמלול, 100 ₪, אגרת משפט 50 ₪ והוצאות הדיון 200 ₪.

סה"כ ישלם הנתבע לתובע לסילוק התביעה את הסכום 1,838 ₪ תוך 30 יום ממסירת פסק הדין.