ת"ק 48648-06-13 חמאתי ואח' נ' בן חמו ואח'

לפניי תביעה ותביעה שכנגד. עילתה של התביעה (על סך של 10,552 ש"ח) באכיפת התחייבות של הנתבע כלפי התובע לשאת בעלות תיקון אופנוע שהתובע רכש מהנתבע; עילת התביעה שכנגד (על סך של 33,200 ש"ח) בפיצוי בגין דיווח רשלני למשטרה שגרם למעצר שווא של הנתבע.

התביעה והתביעה שכנגד

1. אלה עיקרי העובדות כפי שהן עולות מכתב התביעה: ביום 26.4.2013 רכש התובע מן הנתבע אופנוע BMW מודל 2009 עבור סך של 53,000 ש"ח. הצדדים חתמו על זיכרון דברים שבו הצהיר הנתבע כי קיבל את מלוא הכסף בגין האופנוע; התובע הצהיר כי האופנוע נמסר לו פיזית; וכן הוסכם כי "כל האחריות, תאונה, נזק, העברת תנועה, טיפולים וכל מה שקשור לאופנוע אינו באחריותי [הנתבע] אלא באחריות הקונה [התובע]". הואיל והעסקה בוצעה ביום ו', הסכימו הצדדים כי ייפגשו ביום ראשון הקרוב, 28.4.2013, כדי להעביר בעלות. או אז גילה התובע, לראשונה לדבריו, שהאופנוע לא עבר מבחן רישוי ("טסט") מאז 25.3.2012, ועל כן לא ניתן להעביר את הבעלות בו. התובע, שטען כי הנתבע רימה אותו, ביקש לבטל את העסקה, אך הנתבע סירב לכך. בשל כך הזמין התובע ניידת משטרה למקום, והנתבע נשלח לחקירה. לאחר מכן פנתה באת כוח הנתבע לתובע בניסיון להימנע מביטול העסקה, וסוכם כי הנתבע יעביר לתובע ייפוי כוח להעביר את האופנוע מבחן. משניסה התובע לעשות כן גילה שקיימים בו ליקויים רבים שלא ידע עליהם המחייבים תיקון. באת כוח הנתבע הציעה לתובע שיפנה למוסך קמור לקבלת הצעת מחיר לביצוע התיקונים, והנתבע התחייב לשאת בתשלום. התובע קיבל הצעת תיקון על סך של 8,500 ש"ח. הנתבע פנה למוסך קמור ומצא כי ניתן לבצע את התיקונים שיאפשרו להעביר את האופנוע מבחן רישוי בעד 5,500 ש"ח. התובע טוען כי הנתבע חזר בו מהסכמתו לשאת בעלות התיקון, והודיע כי בכוונתו לשלם רק חצי מהעלות. התובע, לצרכי פשרה, הסכים לכך, אך כדי להקטין את נזקו הציע לנתבע כי התיקון יבוצע במוסך אחר, והנתבע יעביר לתובע מחצית מעלות התיקון. הנתבע סירב לכך והסכים לשלם רק אם האופנוע יתוקן במוסך קמור. התובע נאלץ להסכים. הוא רכש חלק שהיה טעון תיקון בסך של 1,000 ש"ח (בעוד שמוסך קמור דרש עבורו סך של 3,500 ש"ח); התיקון עלה 5,552 ש"ח (ללא החלק), ובסך הכל 6,552 ש"ח. התובע הודיע לנתבע כי עליו לשלם מחצית מסכום זה כפי שסוכם, אך הלה סירב. בשל מכלול זה נתבעו סך של 5,552 ש"ח בגין נזק לאופנוע; 1,000 ש"ח בגין החלק שנרכש; 3,000 ש"ח בגין עגמת נפש, טרטורים וטלפונים; וסך של 1,000 ש"ח בגין הוצאות משפט, ובסך הכול 10,552 ש"ח.

    

2. כתב ההגנה והתביעה שכנגד מציירים תמונה שונה. הנתבע טוען כי הוסכם שהתובע ירכוש את האופנוע כמות שהוא ("as is"); כי הובהר לו שהאופנוע עבר שתי תאונות והוא ללא רישיון רכב וביטוח חובה בתוקף; והמחיר שנתבקש עבורו שיקף את מצבו. אף שהתובע היה ער לכל אלה, ביקש לרכוש את האופנוע. לאחר שסוכמו פרטי העסקה, שילם התובע לנתבע סך של 51,750 ש"ח שהופקדו בחשבון הבנק שלו (חלק מהתשלום בוצע בדולרים והפרשי שער הובילו לכך שהתמורה ששולמה בפועל הייתה נמוכה מהמוסכם). בו ביום פנו הצדדים לסניף הדואר כדי להעביר בעלות, אלא שאז התברר שרשומה הגבלה מטעם המכס על העברתה משום שהנתבע הוא עולה חדש. הנתבע התחייב לטפל בכך, והצדדים סיכמו להיפגש ביום ראשון הקרוב לצורך העברת הבעלות, לא לפני שחתמו על זיכרון דברים שבו צוין במפורש כי מרגע שקיבל את החזקה באופנוע, האחריות הכוללת עליו חלה על הקונה. הנתבע אף מסר לתובע את תעודת הזהות שלו כדי שיעביר את האופנוע מבחן רישוי ולאחר מכן יעביר בעלות. למחרת היום, 27.4.2013, התקשר התובע לנתבע, מסר לו כי הבלם דולף שמן, וביקש לבטל את העסקה. הנתבע סירב לכך בטענה שאין לדעת אם הליקוי ארע כתוצאה משימוש של התובע באופנוע, ומכל מקום האחרון רכש אותו במצבו כמות שהוא. לטענת הנתבע, החל מאותו רגע פתח התובע במסע לחצים ואיומים בדרישה לבטל את העסקה ולקבל חזרה את הכסף. נטען שהתובע התקשר לנתבע ואיים עליו, ואף שלח לו (ביום 29.4.2013) מסרון מאיים שבו נכתב: "אל תדאג, אתה תשלם את הכסף כמו ילד טוב". ביום 28.4.2013 וידא הנתבע עם רשות המכס שאין מניעה להעביר בעלות באופנוע (אישור כתוב על כך ניתן ביום 30.4.2013). ביום 29.4.2013 פנה הנתבע לסניף הדואר כדי לברר סופית אם יש מניעה להעביר את הבעלות, ומשגילה שאין מניעה כזו – טלפן לתובע והזמין אותו לסור לסניף הדואר לשם כך. השניים קבעו להיפגש למחרת היום (30.4.2013). הנתבע, שחשש מהתובע בשל איומיו, הגיע כשהוא מלווה בשני חברים, אף הם עולים חדשים, מר תמיר וייסברג ואחיו מר דיויד וייסברג. בסניף הדואר התברר שאין מניעה להעביר את הבעלות באופנוע, אך הדבר מותנה במעבר מבחן רישוי – עניין שהיה באחריות התובע לפי תנאי העסקה. הנתבע טוען כי לא ידע שהעברת הבעלות תלויה בקיומו של רישיון רכב בתוקף, אך לשיטתו עובדה זו אינה פוגעת בתוקף ההסכם, שכן הוסכם במפורש שהאחריות לביצוע מבחן רישוי חלה על הקונה – עובדה שהייתה ידועה לתובע (שכן ביום 29.4.2013 כתב לנתבע במסרונים: "למה אתה לא עונה"; "זה דחוף אני רוצה להזיז את העניינים רוצה לעשות ביטוח טסט ליסוע באופנוע"). במהלך הפגישה בדואר איים התובע על הנתבע וניסה לגרום לו לשלם לו כסף או לבטל את העסקה. הנתבע מצדו סירב, והפציר בתובע לחדול מלאיים עליו. משלא חדל התובע, הודיע לו הנתבע כי הוא פונה לתחנת המשטרה לבקש הגנה מפניו. הנתבע נכנס למכוניתו, ולאחר שהסיע את דיויד וייסברג לביתו, נסע לכיוון תחנת המשטרה בהרצליה. במהלך הנסיעה גילו הנתבע וחברו כי התובע עוקב אחריהם ברוכבו על האופנוע (בלא שיש בידו מבחן רישוי וביטוח חובה בתוקף). בעודם נוסעים לתחנת המשטרה, מצאו עצמם התובע ומר וייסברג כשהם מוקפים בשלוש ניידות משטרה, נחסמים ונעצרים באמצע הכביש. הנתבע ומר וייסברג הורדו מהרכב, נעצרו, נאזקו בידיהם והובלו לתחנת המשטרה כחשודים בביצוע עברת שוד. בדיעבד התברר כי התובע טלפן למשטרה ודיווח כי הנתבע וחברו, העושים דרכם ברכב שבו נסעו, שדדו ממנו סך של 53,000 ש"ח. דיווח זה הוביל למעצרו של הנתבע. הלה הובל לתחנת המשטרה אזוק, המום ומתקשה להבין את הנעשה סביבו, לאחר שנסע לכיוון תחת המשטרה במטרה לבקש את עזרתה והגנתה מפני התובע. הנתבע לקה בהתקף חרדה קשה וחמור, שלווה בבכי מר, אשר גרם לפי הנטען להתמוטטותו. מר וייסברג, העולה הוותיק יותר, בירר עם השוטרים את פשר המעצר, ובסופו של דבר הוביל לשחרורם בתחנת המשטרה. הנתבע טוען כי התובע דיווח ביודעין שקר למשטרה וכתוצאה מכך גרם לתובע נזק רב. כאן המקום לציין כי התובע הורשע בעבר בעבירות שונות, לרבות עבירות אלימות.

    

3. לאחר הדברים האלה החליט התובע להשלים את הפעולות הטכניות של העברת הבעלות. מפאת לחציו של התובע ומעלליו עד כה, חש הנתבע מאוים והחליט לשתף עמו פעולה פן יבולע לו. הנתבע שילם סך של 600 ש"ח עבור מבחן רישוי לאופנוע; ואף שקל לשאת בעלות התיקונים הדרושים כדי לשים את הפרשה מאחוריו. לשם כך ביקש מהתובע לפנות למוסך קמור ולבקש הצעת מחיר. התובע הציג לנתבע הצעה לתיקון בסך של 8,879 ש"ח, אולם הנתבע גילה כי למעשה התובע ביקש לשדרג את האופנוע, וכי ניתן לתקנו כך שיעבור מבחן רישוי בעלות של 5,163 ש"ח (אף זאת בסטנדרטים הגבוהים של מוסך קמור). הנתבע הסכים לשאת במחצית מעלות זו, אולם התובע לא הסתפק בכך. האחרון ביקש לקבל את הכסף מהנתבע במזומן כדי שיוכל לבצע את התיקון במוסך זול יותר. הנתבע הסכים לשלם מחצית מהתיקון אך ורק למוסך קמור וכנגד חשבונית. ביום 17.6.2013 קיבל הנתבע הודעה מבא כוח התובע כי העברת הבעלות הושלמה, הוא נתבקש להעביר סך של 2,581 ש"ח לחשבון הבנק של בא כוח התובע בגין התיקון. הנתבע הסכים לכך, אך דרש לקבל את תעודת הזהות שלו חזרה ואת יתר המסמכים המוכיחים את העברת הבעלות. כך כתב לבא כוח התובע בדואר אלקטרוני, אך לא זכה למענה. ביום 11.7.2013 קיבל הנתבע את כתב התביעה דנן.

    

4. בשלב זה פנה הנתבע לייעוץ משפטי ובעקבותיו החליט לחזור בו מההסכמה לשלם את מחצית עלות התיקון וכן לתבוע את הנזק שנגרם לו בגין מעצר השווא. על רקע מכלול זה טוען התובע כי הסכמתו לשלם עבור התיקון הותנתה בכך שיקבל את תעודת הזהות חזרה וישים את הפרשה מאחוריו, וכעת הסכמה זו בטלה. מעבר לכך תובע הנתבע פיצוי בגין מעצר השווא שנגרם לו בעילות הבאות: עוולת כליאת שווא לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "הפקודה"); עוולת הרשלנות לפי סעיפים 36-35 לפקודה; עוולת הגזל לפי סעיף 52 לפקודה; עוולת הנגישה לפי סעיף 60 לפקודה; עוולת פרסום לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. בגין כל אלה הועמד סכום התביעה על סך של 50,000 ש"ח. כמו כן נתבעו סך של 7,000 ש"ח בגין ההנחות שניתנו לתובע על האופנוע; סך של 1,250 ש"ח בגין ההנחה הנוספת שנתן לתובע בעת המרת המטבע; וסך של 600 ש"ח בגין הסכום ששילם לצורך הוצאת הרישיון לאופנוע אף שהוא אינו בבעלותו. לצרכי אגרה הועמד סכום התביעה על גבול סמכותו של בית משפט זה במועד הגשתה, בסך של 33,200 ש"ח.

    

5. בכתב ההגנה לתביעה שכנגד הכחיש התובע בתוקף את הנטען בתביעה שכנגד. לדבריו, התביעה הוגשה אך ורק כדי לחמוק מתשלום החוב שהנתבע התחייב במפורש לשלם לו. כתב ההגנה אינו כולל כל התייחסות לסוגיית מעצר השווא.