ת"ק 48364-10-14 שמש ואח' נ' ספייס בנייה ויזמות בע"מ

התובעים רכשו מהנתבעת דירה בפרויקט "נחלת בנימין" בקרית אתא (להלן: "הדירה"). ביום 5.1.12 נחתם בין הצדדים הסכם על פיו התחייבה הנתבעת למסור את הדירה לתובעים לכל המאוחר בתום 18 חודשים מיום חתימת ההסכם, קרי עד ליום 4.7.13 (להלן: "ההסכם").

בפועל נמסרה הדירה לתובעים ביום 20.2.14, היינו באיחור של 7.5 חודשים. במעמד מסירת הדירה חתמו הצדדים על טופס "גמר חשבון" לפיו זיכתה הנתבעת את התובעים בסכום של 23,625 ש"ח כפיצוי בגין איחור במסירת הדירה.

התובעים טוענים כי הנתבעת לא שילמה להם את מלוא הפיצוי הקבוע בחוק בשל האיחור במסירת הדירה ועל כן עותרים הם לחייב את הנתבעת לשלם להם סך של 51,580 ₪ בקיזוז הסך של 23,625 ש"ח ששולם להם.

הנתבעת טוענת כי תנאי ההסכם הושגו לאחר משא ומתן ארוך עם נתבעת ובאי כוחה. ביחס לסכום ששולם, טוענת הנתבעת כי אף הוא פרי של משא ומתן בין הצדדים, המהווה הסכם פשרה המונע תביעה נוספת. בעניין זה נטען כי הסכום ששולם עולה על המגיע על פי ההסכם.

דיון והכרעה

הצדדים חלוקים באשר לאורך תקופת האיחור וסכום הפיצוי החודשי. התובעים טוענים לפיצוי בשל כל תקופת האיחור בפועל – 7.5 חודשים – ואילו הנתבעת סבורה כי עליה לחוב בגין 3.5 חודשים בלבד. לשיטתה ההסכם מעניק לה פטור בשל איחור למשך 60 הימים הראשונים. כמו כן קובע ההסכם לשיטתה פטור נוסף בן 60 יום, במצב בו הקונה מבקש לבצע שינויים בדירתו. התובעים ביקשו שינויים ועל כן סבורה הנתבעת שאינה חייבת לשלם פיצויים בשל איחור במסירה לתקופה מצטברת של 120 הימים הראשונים. מכאן טוענת היא לאיחור בר פיצוי של 3.5 חודשים בלבד. ביחס לסכום הפיצוי החודשי מפנה הנתבעת לסכום שנקבע בהסכם כפיצוי מוסכם (700 דולר) ולעובדה שבסופו של דבר שולם לתובעים סכום גבוה יותר ואילו התובעת דורשת סכום השווה לשכר דירה של דירה בגודלה ובמיקומה של הדירה מושא ההסכם, המושכרת בשכר חודשי של 4,500 ₪.