ת"ק 47511-10-13 שטינלאוף נ' אשכנזי ואח'

בפני תביעה קטנה לתשלום נזקי רכוש בסך של 6,224 ₪, אשר נגרמו, על-פי הנטען, לרכבה של התובעת, מסוג "רנו מגאן", שנת ייצור 2004, בעטיה של תאונת דרכים מיום 11.2.13 (להלן: "התאונה" ). בתאונה היו מעורבים רכבה של התובעת, שהיה נהוג בידי התובעת, ורכב של הנתבעת 2 שהיה נהוג בידי הנתבע 1. הנתבעים מודים באחריות הנתבע 1 לקרות התאונה. המחלוקת הקיימת בין הצדדים הינה בשאלת גובה הנזק בלבד. בפתח הדברים אציין, כי התקיימו לפני שני דיונים (ביום 29.6.14 וביום 12.11.14). בדיון הראשון העידו התובעת והנתבע 1. בדיון השני נחקר השמאי מטעם התובעת, מר חיים כהן, על חוות דעתו השמאית מיום 17.3.13 (להלן, בהתאמה: "השמאי כהן"; "חוות הדעת") והצדדים סיכמו את טענותיהם בעל-פה.

עיקר טענות התובעת

התובעת טוענת, כי במועד התאונה הוסע רכבה ברחוב הירקון בתל-אביב. לטענתה, תוך כדי נסיעה, נפתחה הדלת האחורית ברכב הנתבעת 2, אשר חנה מחציתו על המדרכה ומחציתו על הכביש, וגרמה לפגיעה לכל אורך צד ימין ברכבה, ובכלל זה במראה. התובעת סומכת תביעתה על חוות דעת השמאי כהן. השמאי כהן העריך את הנזק הישיר לרכב בסכום של 6,202 ₪ (כולל מע"מ) וכן קבע כי קיימת ירידת ערך בשיעור של 1%, הנאמדת ב-194 ₪. התובעת טוענת, כי היה על הנתבעים, או מי מהם, לשלם לה סכום של 7,096 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לרכבה בתאונה. סכום זה מורכב, לדבריה, מעלות תיקון הרכב, בהתאם לחוות דעת השמאי כהן (סך של 6,202 ₪), ירידת ערך בסך של 194 ₪ והחזר שכר טרחת השמאי כהן בסך של 700 ₪. תחת זאת, שילמה הנתבעת 2 לתובעת, סכום של 1,172 ₪ בלבד, המורכב מנזק ישיר בסכום של 1,053 ₪ והחזר שכר טרחת שמאי בסכום של 119 ₪. הנתבעת 2 נימקה את החלטתה לשלם לתובעת סכום זה בכך שהנתבע 1 פגע רק במראה הימנית ברכב התובעת. כפועל יוצא מהאמור, שילמה הנתבעת 2 לתובעת חלק יחסי משכר טרחת השמאי. מכאן התביעה, בה עותרת התובעת לקבלת סכום של 6,224 ₪. סכום זה מורכב מההפרש בין הסכום של 7,096 ₪ לסך של 1,172 ₪, בתוספת 300 ₪, בגין עגמת נפש והוצאות.

עיקר טענות הנתבעים

הנתבעים טוענים, כי עקב התאונה, לא נגרם לרכב התובעת כל נזק, מלבד הנזק למראה. לדברי הנתבעים, הנתבעת 2 שילמה לתובעת סכום של 1,172 ₪, ליישוב התביעה וזאת כסכום שאיננו שנוי במחלוקת. לטענת הנתבעים, אין לקבל את יתר רכיבי התביעה. עסקינן ברכב ישן משנת 2004, אשר במועד התאונה נמצא תשע שנים על הכביש. התובעת הודה בעדותה בבית המשפט, כי לרכב היו פגיעות קודמות מסוג מעיכה, אך לדבריה הפגיעות לא היו בצד ימין של הרכב. הנתבעים מוסיפים וטוענים, כי בחוות הדעת מתייחס השמאי לנזקים ברכב התובעת, שאינם קשורים לתאונה.

דיון

לאחר ששמעתי את עדויות התובעת, הנתבע 1 והשמאי כהן, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל, אם כי בחלקה. להלן הנמקה קצרה ותמציתית למסקנתי זו, בהתאם לקבוע בתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז -1976.

כידוע, הנטל להוכיח את כל רכיבי הנזק הנטען בתביעה, מוטל על התובעת, ועליה בלבד. לכן, משהתובעת נושאת בנטל ההוכחה, הרי שאם כפות המאזניים יהיו בסופו של יום מעוינות, דין התביעה יהיה דחייה. בענייננו, לא השכילה התובעת, לדעתי, להוכיח כי הצד הימני ברכבה ניזוק לכל אורכו או ברובו בתאונה.

ראשית, אינני מאמצת את ממצאי השמאי כהן בחוות דעתו, במלואם. בחקירת השמאי כהן בבית המשפט עלה, כי בפני השמאי כהן לא הובא העבר הביטוחי של הרכב. מר כהן הניח, כי נוכח אחידות הנזקים מבחינת הגוון והרצף, מדובר בנזקים הקשורים כולם לתאונה. יחד עם זאת, השמאי כהן הודה, בהגינותו כי רבה, כי ייתכן והיו ברכב פגיעות קודמות, אשר הוסתרו על ידי הפגיעות החדשות. מקריאת פרוטוקול חקירת השמאי בדיון מיום 12.11.14, ניתן לראות כי מסקנות השמאי בחוות דעתו לא קועקעו באופן מוחלט. עם זאת, החקירה הצליחה לעורר ספק רציני בדבר שייכותם של כל הנזקים אותם העריך השמאי כהן בחוות דעתו, לתאונה. חשוב לציין, כי השמאי בדק את רכב התובעת ביום 28.2.13, כשבועיים לאחר התרחשות התאונה. השמאי כהן לא ראה בעיניו את התרחשות התאונה ולכן גם לא ראה בעת התרחשותה איזה מוקדים וחלקים בדיוק ברכב הניזוק ניזוקו בתאונה.

שנית, מצאתי להעדיף את התרחיש העובדתי שתואר על ידי הנתבע 1, לפיו הנזק לרכב התובעת התרכז, בעיקרו, במראה בצד ימין.