ת"ק 47319-11-15 רגב ואח' נ' רנוב ואח' 24 ביולי 2016

הנתבע הוא אדריכל ומתכנן-ערים. בחודש ינואר 2014 נקשר עמו התובע בהסכם למתן-שירותים. הוסכם שהנתבע יכין עבור התובע בקשה להיתר-בנייה, לשם הסדרתו של מצב-הדברים התכנוני בבנין אשר בבעלות התובע ברחוב מקור חיים מס' 57, פינת דרך שׂלמה 140, בתל אביב-יפו. באותה עת תלה ועמד נגד התובע צו של בית-המשפט להריסתם של מרכיבים בבנין, שנבנו ללא היתר.

לטענת-התובע, הנתבע התרשל בביצוע-עבודתו. הֵיתר-בנייה לא ניתן והמצב התכנוני אך הלך והסתבך. עיריית תל אביב-יפו הייתה מוכנה, אמנם, להמליץ לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה על מתן-הֵיתר, אך היא הציבה תנאים שונים, שלא עלה בידי התובע, ובידיו של כל אחֵר מטעמו, להבין את מהותם. הנתבע, טוען התובע, נטש את העבודה קודם שהיא הושלמה והתובע נאלץ לשכור את שירותיו של בעל-מקצועי חלופי, אשר עד היום משקיע מאמצים בהעמדתו של המצב התכנוני על מכונו. את תביעתו העמיד התובע על סך קרוב ל-15 אלף ש"ח, והוא תובע את הֵחזרה המלא של התמורה ששילם וכן עגמת-נפש בשיעור גבוה למדי.

הנתבע, מצדו, טוען כי עלה בידו להשלים בהצלחה את מרבית-העבודה, לאחר שרשות-הרישוי בעיריית תל אביב-יפו נכונה להסכים כי יינתן הֵיתר. כמקובל, הותנה ההיתר הזה בתנאים שונים, אך הם לא היו חריגים וממילא הם פורטו והונהרו באורח ברור בהחלטתה של העירייה מחודש פברואר 2015. הנתבע עתר, בתביעה-שכנגד, לחייב את התובע ביתרת-שכרו, שלא שולם לו כמוסכם.

עיון בחומר שצורף מגלה כי המאמץ התכנוני לא הושלם, אך הוא הניב פירות. בהחלטתה של רשות-הרישוי, היא אגף רישוי ופיקוח על הבנייה שבמִנהל-ההנדסה בעיריית תל אביב-יפו, מיום 9.2.2015 ומוספרה "4", הוחלט "לאשר את הבקשה לשינויים, חיזוק, תוספת שטח בבניין קיים והחזרת יעוד השטחים ממגורים בפועל לשימושים המותרים לפי התב'ע בתנאים". אלה כללו, בפרט, שיפוץ של הבנין, פירוק של חלק מן הבנייה אשר מחוץ לקו-הבנין, התאמתו של שטח-הדירות לדרישות-המינימום שבתקנות, הסדרתה של הבקשה בכל הנוגע לשטחי-הבנין והצגתם של אישורים מגורמי-בטיחות ורישוי מתאימים. אישור שכזה איננו היתר-בנייה. הֵיתר מוסמכת לתן אך הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, והיא גוף שונה מרשות-הרישוי העירונית. עם זאת, ובפרט לאור הקרבה שבין הוועדה המקומית לבין העירייה (סעיף 18(א) לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה-1965), נהיר כי אותו אישור-בתנאים של רשות-הרישוי היה צעד ממשי בדרך להסדרתו של המצב התכנוני.

קיומם של תנאים באישור שכזה הוא דבר מקובל. אין הוא חריג כלל וכלל. אפילו בהֵיתר-בנייה מאת הוועדה המקומית כלולים לא-אחת תנאים שונים. מקל וחומר הוא הדבר כשמדובר בגורם המקצועי הרלוונטי בעירייה, ועמדתו מונחת לפנֵיה של הוועדה בגדרו של דיון בבקשה להיתר. קראתי את התנאים. על-פניהם, אין הם חריגים. על-פניהם הם פשוטים למדי ומובנים אפילו למי, שאין מומחיותו בדיני התכנון והבנייה. אני מתקשה לקבל את עמדתו של התובע כי לאיש-מקצוע מטעמו נדרשו עוד חודשי ארוכים כדי לקדם את המהלך התכנוני, והסוף אינו נראה באופק.

קיומו של אישור כזה של אגף הפיקוח על הבנייה ואנשיו הם שעמדו, כנדמה, גם מאחורי התהליך שבסופו ניתן צו-ההריסה כמפורט לעיל, הוא התקדמות תכנונית ממשית. הוא סולל את הדרך, עם מילואם של התנאים, למתן הֵיתר סופי כפי שנתבקש. אלא, שהמאמץ לא הושלם בשל עלייתה של מערכת-היחסים שבין הצדדים, כנשקף מהראיה ת/1, על שרטון והחלטתם ההדדית כי לא ניתן להמשיך ולפעול לפי ההסכם המקורי שנקשר בינם.

לא אוכל לדעת מה התרשלות אפיינה, אפוא, את פעולתו של הנתבע אשר נהיר כי מאמציו, כאיש-מקצוע בתחומי התכנון והבנייה, היא שאִפשרה את קבלתו של האישור הזה. עבודה נעשתה. חלק ממשי הימנה הושלם בהצלחה. מדוע זה נדרש הנתבע להשיב לידיו של התובע את מה ששילם האחרון – לא אדע. זולת טענות על-פה, שהועלו גם במסרונים כתובים אשר שיגר את הנתבע (ת/1), לא הניח התובע בסיס לתביעתו. הוא לא הציג לבית-המשפט את חוות-דעתו של איש-מקצוע, אפילו לא של מי, שלפי טענתו מטפל עבורו בדברים היום, ומבססת את הטענה כי מה שעשה הנתבע לא היה מקצועי ועלה כדי רשלנות. התובע לא הוכיח, עוד, נזק שנגרם לו וממילא לא מצאתי קשר בין מרכיביו של הסכום שנתבע לבין נזק ולו אחראי הנתבע.

מטעם זה ברי כי אין להיעתר לתובענה ודינה דחייה. אך גם התביעה-שכנגד משוללת-יסוד. אפילו הנתבע (הוא התובע-שכנגד) הודה בפה מלא, בישיבת-היום, כי הוא לא השלים את העבודה המוסכמת. "נכון", הוא אמר, "זה עדיין לא היתר. לעבודה שעשיתי אני קורא 'קבלת אישור בתנאים'". אני מוכן להגיד שעשיתי 90% מהעבודה" (פרוטוקול, בעמ' 4, ש' 7-1). אלא, שההסכם בין הצדדים לא דיבר, כל עיקר, ב"קבלת אישור בתנאים מרשות-הרישוי". נוסחוֹ, ובו נקשרו הצדדים ביום 6.1.2014, דיבר ב"בקשת היתר בניה למצב קיים". רשות-הרישוי איננה מוסמכת לתן, ואינה נותנת, היתרי-בנייה. סמכות זו שמורה לוועדה המקומית לתכנון ולבנייה. כל עוד לא יצא תחת ידיה של זו הֵיתר כאמור, אך ברי כי התחייבותו של הנתבע לפי ההסכם לא הושלמה, ואפילו לא עלתה כדי 90 אחוזים מן הנדרש. מדוע זה, אפוא, ראוי לחייב את התובע לשלם לידי-הנתבע את יתרת-התמורה עד להשלמתה במלואה?

סוף דבר, התביעה והתביעה-שכנגד נדחות. התובע (הנתבע-שכנגד) ישלם לנתבע (התובע-שכנגד), תושב כפר-ורדים, את הוצאות-התייצבותו בבית-המשפט בתל אביב-יפו, בסך של 500 ש"ח. זאת, בתוך 15 ימים מהיום (ימיה של פגרת-הקיץ של בתי-המשפט באים במנין-הימים הזה).

 בתוך 15 ימים מיום, שהומצא לידיו כדין (ימיה של פגרת-הקיץ אינם באים במנין-הימים), רשאי כל אחד מהצדדים לבקש מבית-המשפט המחוזי רשות לערער על פסק-דין