אופיר נ' דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ

1. התובע הגיש תביעה לבית משפט לתביעות קטנות נגד הנתבעת, בטענה שהנתבעת מטרידה אותו בחיובים שאינם שייכים לו, שכן מכר את רכבו ביום 9.10.16 ודיווח על כך לנתבעת במועד. התובע דורש פיצוי בסך של 1,500 ₪ בגין אותן הטרדות.
2. הנתבעת עתרה לדחיית התביעה על הסף והעברת הדיון מפאת חוסר סמכות עניינית.

הנתבעת טוענת בבקשה כי הסמכות העניינית לדון בתיק זה נתונה לוועדת הערר שהוקמה מכוח חוק כביש אגרה (כביש ארצי לישראל), תשנ"ה – 1995 (להלן: "החוק").        
המחוקק קבע בחוק הנ"ל בסעיף 12ב' מנגנון באשר לאופן השגה וערעור על חיובים או הפעלת סמכויותיה של הנתבעת.                
בשעה שהמחוקק קבע דרך מיוחד להשגה ולערעור יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה.
לגופו של עניין טוענת הנתבעת כי מאחר והתובע צירף את הרכב לחשבון מנוי ביום 27.9.10 ורק ביום 29.1.17 פנה אל הנתבעת בבקשה להסיר את הרכב מחשבון המנוי, הרי שהחל ממועד צירוף הרכב לחשבון המנוי ועד להסרתו בפועל, התובע הוא החייב בגין הנסיעות שבוצעו בכביש. הנתבעת מפנה להוראות סעיף 14 לתנאים הכלליים להסכם ההצטרפות למנוי.  

3. בהתאם להחלטתי הוגשה תגובת התובע לבקשה זו.
   התובע טוען שיש לדחות את הבקשה וכי יש בידו הוכחות טובות לנטען על ידו. כן הוא טוען כי בתי המשפט לתביעות קטנות כן דנים בתביעות מסוג זו שלפני.

דיון והכרעה

4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכי תיק זה החלטתי לקבל את הבקשה ולהורות על העברת התביעה לוועדת הערר.
   התובע בעצם מבקש שבית המשפט יקבע כי החיובים נשלחו אליו שלא כדין וכי הוא זכאי לפיצוי בגין משלוח החיובים. השאלה אם החיובים נשלחו כדין אם לאו – השאלה העיקרית בתיק זה -  מצויה בסמכות ועדת הערר.          
5. אכן נקבע בשורת פסקי דין כי הסדרים מיוחדים בחוק, הינם הליכים ממצים, ולכן בעל דין לא יזדקק להליכי תביעה רגילים, אלא לאחר שימצה ההליכים הקבועים בחוק.
   אוסיף ואציין כי ככל שהחלטת ועדת הערר תהא שגויה לדידי התובע, הוא יוכל לערער עליה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד (ראה הוראות סעיף 12 לחוק).