מרסיאנו נ' צרפתי

1.לפניי תביעה שהוגשה לבית המשפט לתביעות קטנות; עניינה של התביעה – נזק שנגרם לרכב התובעת בתאונה מיום 14.1.2017. סכום הנזק הנטען הוא 3,135 ₪.

2.הצדדים חלוקים לגבי נסיבות התאונה, אשר התרחשה באזור היציאה ממתחם ה"סינמה סיטי" בעיר ראשון לציון. בתמצית, התובעת טוענת כי רכבהּ היה בעצירה אחרי רכב אחֵר, שהמתין לפינוי מקום חניה. או-אז, כך לטענת התובעת, רכב הנתבע פגע בצד האחורי-שמאלי של רכבהּ, תוך כדי עקיפה. לעומת זאת, הנתבע טוען כי היה זה רכב התובעת שנסע לאחור על-מנת לצאת ממקום חניה אסור, וכך פגע ברכב הנתבע.

3.בדיון מיום 24.5.2018 שמעתי את גרסאותיהם של שני הצדדים ואת טענותיהם. לאחר ששקלתי את העדויות ואת החומר שלפניי, באתי לכלל מסקנה כי אין בידי לקבל את התביעה. בהתאם למצוות הדין אנמק את פסק-הדין באופן תמציתי.

4.התובעת טענה בדיון כי היא זו שנהגה ברכבהּ. הנתבע טען אחרת – כי בעלה של התובעת היה הנהג. בהסתמך על החומר שלפניי, אין בידי לקבל את דבריה של התובעת בעניין זה. ראשית, לכתב התביעה צורפו שתי הודעות על-אודות התאונה: אחת מודפסת, שנייה בכתב-יד. שתי ההודעות נערכו בחודש ינואר 2017 (קרי בסמוך לאחר התאונה), ובשתיהן נכתב כי התובעת היא המבוטחת, ואילו הנהג הוא מר רוני מרציאנו (בעלה של התובעת). התובעת אישרה בדיון, כי הטופס בכתב-יד נרשם על-ידי בעלה, וכי היא חתומה על הטופס. שנית, בכתב התביעה עצמו, בתיאור נסיבות התאונה, נרשם כי "נהג רכב התובעת" חש חבטה ברכבו. שלישית, בטופס "אישור אי הגשת תביעה" – שצורף אף-הוא לכתב התביעה – נרשם כי הנהג המדווח הוא מר רוני מרציאנו. רביעית, על-פי התרשמות בלתי אמצעית, תשובותיה של התובעת בעניין זה לא שכנעו אותי, ויש לומר כי הן נעו בין אמירה וודאית שלפיה היא הייתה הנהגת, לבין אמירות מסוייגות יותר בנוסח "זה מה שאני זוכרת [עברה] שנה וחצי".

5.יובהר: אינני מטיל ספק בכך שהתובעת הייתה נוכחת באירוע. אולם, אני מוצא קושי של-ממש בעובדה שבנוגע לפרט כה יסודי – זהותו של הנהג – אין באפשרותי לקבל את הגרסה שמסרה בבית המשפט (גרסה שכאמור לעיל אינה עולה בקנה אחד עם האמור בכתב התביעה ובמצורפיו). יתרה מכך, ברי כי יש חשיבות רבה לשמיעת עדותו של הנהג במסגרת ההליך המשפטי, בפרט בשים לב לטיב המחלוקת העובדתית שבין הצדדים. העובדה שהתובעת בחרה שלא להביא את בעלה למסירת עדות, נזקפת אפוא לחובתה. יש להדגיש, כי גם לפי דבריה של התובעת-עצמה, בעלה היה זה שניהל את הדין-ודברים עם הנתבע לאחר התאונה – דין ודברים שתוכנו שנוי במחלוקת בין הצדדים – וגם מסיבה זו אי-התייצבותו לדיון מעוררת קושי.

6.שקלתי בכובד ראש את טענותיה של התובעת ובחנתי בעיון את המסמכים שהגישה לעיוני. כך למשל, התובעת צירפה תמונות שצולמו במועד האירוע (סומנו ת/3). התובעת טוענת כי תמונות אלה תומכות בגרסתה, בין היתר באשר למיקום המדויק של אירוע התאונה. איני יכול לשלול טענה זו, אך איני יכול לשלול גם את דבריו של הנתבע, כי הצילומים בוצעו לאחר שכלי הרכב הוזזו במקומם. בהקשר זה יצוין, כי בצילומים נראה רכב הנתבע כשהוא ממוקם אחרי רכב התובעת, בעוד שלפי גרסתה של התובעת, התאונה אירעה כאשר רכב הנתבע עוקף את רכב התובעת משמאל (ונפגע בשתי הדלתות).

7.בהליך מסוג זה, נטל השכנוע מוטל על התובעת. משמעות הדבר היא, כי עליה להוכיח את גרסתה ב"למעלה מ- 51%". על כן, אם בסוף המשפט כפות המאזניים מעויינות, יש לדחות את התביעה. בסופו של יום, מצאתי כי על אף שגם גרסתו של הנתבע אינה נקייה מספקות, הרי שאין בידי לקבוע כי התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה.

8.לפיכך, התביעה נדחית. אני רואה להבהיר למען הסר ספק, כי אין לגזור מפסק-דיני זה קביעה פוזיטיבית באשר להעדפת גרסה זו או אחרת. התוצאה מושתתת כאמור על כך שהתובעת – אשר נושאת בנטל השכנוע בתביעה שלפניי – לא הוכיחה את תביעתה.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.