גטאס נ' שיץ

בפניי תביעה כספית על סך 10,000 ₪. 

יצוין, למען הסדר, כי התביעה המקורית הוגשה על סך של 3,000 ₪, אך התובעת הגישה בשלב מאוחר יותר, כתב תביעה מתוקן, על סך של 10,000 ₪, וזאת מבלי לבקש ולקבל את רשותו של בית המשפט. מכיוון ששני הצדדים התייחסו למכלול הטענות, לרבות אלו העולים מכתב התביעה המתוקן, ולמען הסדר הטוב, אני מאשר בדיעבד את תיקון כתב התביעה.

לגופה של התביעה, נטען כי בין התובעת לנתבעת, נערך ונחתם הסכם שכירות, ביחידת דיור, שתוקפו החל מיום 1.10.15, ועד ליום 30.9.16. התובעת השתמשה במושכר למטרת מגורים, ושילמה את מלוא סכומי דמי השכירות, במועדם, ללא כל דחיות.

להבטחת חוזה השכירות, מסרה התובעת לנתבעת, שיק ביטחון, שפרטיו בכתב התביעה, אותו הייתה אמורה הנתבעת להחזיר לתובעת, עם הצגת תשלומי החזקת הבית, וקבלת מפתחות המושכר לידה.

התובעת מסרה את המושכר, נקי מכל חפץ ואדם, לפני תום תקופת השכירות, בתאריך 19.6.16. ברם, בעת מסירת החזקה, ביקרה הנתבעת בדירה, וטענה כי קיימים נזקים הטעונים תיקון, בין היתר, התריס בכניסה לדירה, תריס במרפסת השירות, טפטוף בברז בחדר האמבטיה ועוד (סעיף 4 לכתב התביעה).

התובעת פעלה כפי שהתבקשה, ותיקנה את כל הנזקים, ולמרות זאת, הנתבעת לא השיבה לה את שיק הביטחון, ופרעה אותו. מכאן, התביעה שבפני בית המשפט.

הנתבעת כופרת בטענות התובעת. לטענתה, היא נענתה לתחנוני התובעת לפטור אותה מהצורך להמציא ערבים לשטר החוב נשוא הסכם השכירות, הואיל וטענה בפניה שהיא בורחת מבעל אלים, ואין לה מי שהיא יכולה לפנות אליו בעניין.

הנתבעת מאשרת, כי אכן קיבלה לידיה שיק ביטחון ריק, ללא תאריך, וללא סכום, להבטחת כיסוי הנזקים שעלולים להיגרם על ידי התובעת, בתקופת השכירות. שיק הביטחון ניתן במסגרת סעיף 8 להסכם השכירות , שנערך ונחתם בין הצדדים, ובין היתר נועד להבטיח את התחייבות התובעת, לפי

סעיף 3(ד) להסכם, לפנות את המושכר כשהוא נקי ופנוי מכל אדם וחפץ, עם כל המנעולים והמפתחות של המושכר.

לבקשת התובעת, הסכימה הנתבעת למסור לה את המושכר ב-15.9.15, שבועיים לפני המועד הנקוב בהסכם השכירות, על מנת שהתובעת תסייד את הדירה לפני כניסתה. בפועל, התובעת נכנסה לדירה, עם קבלת המפתחות, מבלי לשלם עבור שבועיים אלו ארנונה או וועד בית, ויתר הוצאות החזקת הבית.

עוד נטען, כי התובעת קיבלה לידיה דירה מסוידת, נקייה, עם מנעול חדש, כאשר כל מערכות הדירה תקינות, ללא פגם. כאשר ביקשה התובעת למסור את החזקה בדירה, בחזרה לתובעת עם סיום השכירות, נמצא כי הדירה מלוכלכת מאוד, קיימים בה נזקים. התובעת, לא הסירה את הנזקים, לא תיקנה אותם, התחמקה מהנתבעת, ועל כן, נאלצה הנתבעת, לטענתה, לשאת בתשלום כל הנזקים הללו, לנקות את הדירה ולתקן את כל הנחוץ בה.

הדיון בין הצדדים היה יצרי מאוד, השתיים הטיחו דברים זו בזו, וכל ניסיונותיו של בית המשפט להביא את השתיים להסכמה והבנה כלשהי, על מנת שהן תיפרדנה לשלום באופן מוסכם, עלו בתוהו. כל אחת מהן, התבצרה בטענותיה, ובית המשפט התבקש לפסוק על פי החומר שבפניו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, שמעתי את עדויות התובעת ועדיה מזה, והנתבעת והעדה שלה מזה, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.

אין מחלוקת שהתובעת מסרה בידי הנתבעת המחאה אשר נועדה להבטיח את התחייבויותיה לפי חוזה השכירות שנחתם בין הצדדים ביום 16.9.15. על פי חוזה זה, התחייבה התובעת להחזיק את המושכר במצב טוב, לעשות בו שימוש סביר והוגן, ולא לגרום נזק או קלקול – סעיף 6(א) לחוזה.

כמו כן, נקבע בחוזה, כי התובעת רשאית לסייד את הדירה, וזאת במסגרת שינויים מותרים במושכר (סעיף 10 לחוזה), כאשר נקבע שם שסיוד הדירה יהיה על חשבונה של התובעת (ראה גם סעיף 5 לנספח א' לחוזה).

בכל הנוגע לפינוי המושכר בתום תקופת השכירות, קובע החוזה כי מיד בתום תקופת השכירות, התחייבה התובעת לפנות את המושכר, ולמסור אותו לנתבעת, כשהוא ריק מכל אדם או חפץ, "ובמצב טוב ותקין למעט בלאי סביר". עוד נקבע שם "כי במידה והשוכר מתחייב להחזיר את המושכר צבוע (יש לרשום את כל התנאים והפרטים בנספח א' – תנאים נוספים)".