ת"ק 46019-04-13

התובע עתר לחייב את הנתבע בתשלום פיצוי, על סך 5000 ₪, בגין הפרת הסכם ולשון הרע.

ביום 08.02.13 קבעו התובע והנתבע, כי הנתבע יצטרף לנסיעה ברכבו של התובע לרמת הגולן, לשם השתתפות בשבת קבוצתית של פנויים ופנויות מהמגזר הדתי.

לטענת התובע, הנתבע התחייב לשלם מחצית מעלות הדלק, אולם הפר את התחייבותו, ירד באמצע הדרך מן הרכב ולא שילם מאומה לתובע. כן, לטענת התובע, הנתבע התערב בשיחותיו הטלפוניות עם הנוסעים האחרים, אמר להם שהתובע לא יצליח להגיע אליהם בזמן לפני כניסת שבת ובשל כך ביטלו הם את הנסיעה ברגע האחרון. לטענת התובע, בשל האמור, הגיע התובע אל השבת המאורגנת ללא כל יכולת לשלם עבורה. עוד טען, כי הנתבע הוציא דיבתו רעה, בכך שסיפר כי התובע סילק אותו מרכבו.

מנגד, טען הנתבע, כי מעולם לא התחייב לשאת בעלות מחצית הדלק. לעניין זה הפנה למסרון ששלח אל התובע, בו הוא מאשר תשלום ע"ס 50 ₪ בלבד עבור הנסיעה. כן, טען הנתבע, כי מראש קבע התובע עם 4 נוסעים נוספים פרט לנתבע, אף שידע בבירור שרכבו אינו מסוגל להכיל כמות כזו של אנשים. לטענת הנתבע, התובע איחר לאסוף אותו, כמו גם את יתר הנוסעים ולמרות שנאמר לו כבר במהלך הדרך כי לא יהיה מקום לכל הנוסעים שבכוונתו לאסוף, התעקש שימתינו לו כולם, וזאת מתוך בצע כסף. לטענת הנתבע, הסיבה בעטיה ויתרו שלוש הנוסעות האחרונות על נסיעה ברכבו הייתה, כי פשוט לא ניתן היה – חוקית וטכנית – להסיע 5 נוסעים ברכב שבו יש סה"כ 4 מושבים פרט לנהג. כן, טען הנתבע, כי לאחר שפרשו הנוסעות, דרש ממנו התובע לשלם גם את חלקן בנסיעה, ואז נאלץ הוא לרדת מן הרכב ובמקום להגיע לשבת פנויים-פנויות ברמת הגולן, נאלץ להסתפק בשבת בלתי מתוכננת אצל דודתו בעפולה.

הנתבע הציג 11 מסרונים ששלח לו התובע לאחר האירוע וטען כי התובע המשיך להטרידו בנושא.

בדיון שהתקיים בפני העידו התובע ועד מטעמו (מתן ליבוביץ, נוסע נוסף ברכב), וכן הנתבע ועדה מטעמו (רותם תרם, נוסעת ברכב).

לאחר ששמעתי את העדויות, הצעתי לתובע שישקול פעם נוספת האם הינו עומד על תביעתו. התובע ביקש שהות למסור הודעתו לביהמ"ש וזו ניתנה לו.

לאחר אורכות ממושכות נוספות, לא נמסרה ע"י התובע כל הודעה, ומכאן הצורך במתן פסק הדין שלהלן.

דיון והכרעה: