ממן נ' אבוטבול

1.תביעה קטנה שיסודה באירוע תקיפה בו כפי הנטען הותקפה התובעת ע"י הנתבעת ונגרמו לה חבלות ונזקים.

התובעת והנתבעת היו בכל הזמנים הרלבנטים שכנות ושתיהן מגוללות סיפור מעשה לפיו היו ביניהן תחילה יחסי שכנות טובים מאוד, העולים אף כדי יחסי חברות.

בהמשך, בשלב מסוים ביחסי הצדדים החלה מתפתחת עוינות בין השתיים, אשר בסופו של יום באה לידי ביטוי בהפסקת היחסים, בחילופי דברים קשים בין הצדדים ובפירוד יזום בין ילדיהן.

2.התובעת טוענת כי בהמשך להתנהגות בלתי ראויה של הנתבעת משך תקופה, ביום האירוע שבה התובעת מסידורים והנתבעת ירדה באותה עת במעלית הבניין, וברגע שיצאה מהמעלית והבחינה בתובעת החלה תוקפת אותה עד כדי הותרת סימנים על פני גופה.

התובעת טוענת כי בגין האירוע פיתחה חרדות, נעדרה מעבודתה שבועיים וחצי ואף טופלה תרופתית.

הנתבעת טוענת מנגד כי התובעת היא שנהגה בה שלא כראוי משך תקופה מאז הצטננו יחסיהם, וביום האירוע ירדה במעלית שכן ביקשה להביא דבר מה מרכבה, ואז כשנפתחה המעלית תקפה אותה התובעת בעוצמה ואף גרמה לשריטות בידיה, וכדי להתגונן דחפה אותה חזרה, כך שהתובעת החלה ראשונה עם המגע הפיזי, והנתבעת נאלצה להגיב לו.

3.לאחר ששקלתי בטענות הצדדים ולאור העובדה כי בפניי עדויות בעלי דין בלבד ללא ראיות חיצוניות כלשהן שיהא בהן כדי לתמוך בגרסת מי מהצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

בהתאם להוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, פסק הדין יהיה מנומק בצורה תמציתית.

4.כידוע, הנטל להוכחת התביעה מוטל על התובעת, אולם במקרה זה מעלים הצדדים שתי גרסאות מנוגדות להתרחשות, כאשר כל אחד טוען כי הותקף ע"י השני תחילה.

במצב דברים זה צד המבקש להוכיח את גרסתו באופן פוזיטיבי עליו לתמוך את טענותיו בראיות מספקות ואין די בעדות בעל הדין בעצמו. יצוין כי במקרה זה אף לא מצאתי לייחס מהימנות מיוחדת למי מהצדדים, ולפיכך אין בשיקול זה כדי לתרום לבירור המחלוקת.

אין חולק כי בין הצדדים התגלע סכסוך ולפתחו של כל אחד מהם מונחת בשלב זה או אחר התנהגות פוגענית כלפי הצד השני, בחלקה מוכחת שכן הצדדים מודים בה, ובחלקה כזו שכל אחד מהצדדים טוענים לה כלפי רעהו.