ת"ק 45380-04-12 אלמקיאס נ' מיכאל וקנין

לפניי תביעה כספית בגין חוב דמי שכירות, אשר לטענת התובע חב לו הנתבע שהתגורר ביתו.

ואלה בקצרה טענות הצדדים:

התובע טוען כי הנתבע שכר ממנו דירה. במהלך תקופת השכירות הצטבר חוב של 11 חודשים בהם לא שולמו דמי השכירות (מיום 1.9.10 ועד ליום 1.8.11). הנתבע ביקש לעזוב את המושכר, תוך הבטחה שהסכום ישולם בתוך שבוע ימים.

טרם עזיבתו, חתם הנתבע על כתב התחייבות הכולל את סכום החוב ופרטים נוספים.

חרף ניסיונות חוזרים ונשנים לגביית החוב טרם שולם דבר.

הנתבע, לא הגיש כתב הגנה ואת טענותיו העלה במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. לדבריו שם, יש לדחות את התביעה שכן התגורר בדירת התובע משך 10 חודשים ושילם מידי חודש בחודשו סך של 1100 ₪.

עוד טען כי לא נותר כל חוב ואף לא נגרם כל נזק למושכר.

דיון והכרעה

העידו לפניי התובע והנתבע. במהלך הדיון ביקש התובע כי יותר לו להציג את כתב ההתחייבות, אשר לדבריו היה מצוי בתיק והוצג בדיון קודם שהתקיים בעניינו של תיק זה. בתום הדיון נעתרתי לבקשה, תוך שאפשרתי לנתבע להתייחס למסמך. אף תגובה לתגובה הוגשה, ולאחריה סיכמו הצדדים טענותיהם בקצרה בכתב.

בדיון שהתקיים חזרו הצדדים על עיקרי הנטען בכתבי הטענות. התובע ציין, כי במהלך החודשים הראשונים שכר הדירה שולם, אך לאחר מכן החל להיווצר חוב. בשל היכרות קודמת בין הצדדים לא הכביד התובע על הנתבע ונאות להמתין לתשלום. לדבריו, הנתבע שילם שכר דירה משך 9 חודשים, ובעזיבתו חתם בנוכחות עדים (חברה של התובע וחבר של הנתבע) על כתב ההתחייבות בו צוין סכום החוב.