ת"ק 4514-05-17 ישראלי נ' נוה - גד בנין ופתוח בע"מ

בפני תביעה כספית, בסך 9,060 ₪, שעניינה פיצוי במסגרת פרויקט פינוי-בינוי.

עיקר העובדות אינן שנויות במחלוקת: בין התובעת (יחד עם יתר דיירי הבניין) לבין הנתבעת נחתם הסכם פינוי-בינוי, במסגרתו התפנו הדיירים מדירותיהם, והנתבעת (כיזם, באמצעות חברת "אשטרום" כקבלן מבצע (להלן – "אשטרום")) ביצעה בבניין עבודות שדרוג והרחבה. במהלך תקופת הפרויקט שילמה הנתבעת לתובעת תשלום חודשי קבוע בסך 2,500 ₪, שנועד לכיסוי שכר-הדירה בתקופת המגורים בדירה שכורה. ביום 28.9.2016 נמסרו לתובעת מפתחות הדירה, באשר זו היתה מוכנה לאכלוס. ימים ספורים לאחר מכן התברר כי בדירה סימני רטיבות משמעותיים. בדיקה של נציגי אשטרום העלתה, כי מקור הרטיבות בדירה אחרת בבניין. התברר כי יש צורך ברמת כל הריצוף ובפירוק המטבח. לאחר דין ודברים בין התובעת לבין נציגי אשטרום הוסכם (ואף הועלה על הכתב) כי התובעת תחליף את הריצוף שהיה בדירתה לריצוף אחר, לבחירתה (ועל חשבונה), ואילו אשטרום תממן את שדרוג המטבח למטבח חלופי, בשווי 22,000 ₪. בכך, על פי ההסכם הכתוב, מוצו זכויות התובעת כלפי אשטרום. בפועל, ארך התיקון כ-3 חודשים, בהם לא יכולה היתה התובעת להשתמש בדירה.

אלא, שהתובעת דורשת עתה, כי הנתבעת תשלם לה את התשלום החודשי הקבוע, כפי שהיה בתקופת הפרויקט, גם למשך 3 חודשי התיקון, שכן בפועל לא קיבלה את הדירה לרשותה. הנתבעת טוענת, מאידך, כי ככל שהיו לתובעת זכויות, הרי שאלה היו רק מול אשטרום, שכן הפרויקט הסתיים, והדירה נמסרה, ומדובר לכן בתקופת הבדק בלבד, שלגביה הוסכם כפי שהוסכם בין התובעת לבין אשטרום, ובכך מוצו זכויותיה.

סבורני, שבמחלוקת זו יד הנתבעת על העליונה.

על פני הדברים, צודקת הנתבעת בכך, שעם מסירת המפתח תם לו שלב הבניה, במסגרתו – כך מוסכם (יוער, כי הסכם הפינוי-בינוי עצמו לא הוגש לעיונו של בית המשפט) – היה על הנתבעת, כיזם הפרויקט, לשלם לתובעת תשלום חודשי למימון שכירת דירה חלופית.

מיום שנמסרה החזקה, כבכל דירה (ובהנחה שאין טענה של מסירת דירה שאינה ראויה, כשלעצמה, לאכלוס – וטענה כזו לא עלתה במקרה זה), מסתיים שלב הבניה, ומתחיל שלב הבדק והאחריות. במסגרת זו, ברי כי באחריות היזם (או הקבלן; או היזם באמצעות הקבלן) לעמוד בהתחייבויות הקבועות בדין ובחוזה בין הצדדים, בכל הנוגע לתיקון ליקויים.

אלא, שאין גם מחלוקת, כי התחייבויות אלה מולאו ובאופן משביע רצון: הליקוי עצמו תוקן, והתובעת פוצתה באופן שהניח את דעתה, על עצם הצורך לתקן את הליקוי. ככל שהנזקים שנגרמו לה (או שהיו צפויים להיגרם לה) עקב הליקוי והצורך לתקנו היו כאלה שאין בפיצוי די, היה עליה להימנע מלהסכים אחרת, ולפעול למיצוי זכויותיה.

התובעת לא פעלה כך, אלא בחרה להגיע לסיכום עם הקבלן, אשטרום – סיכום אשר, לא למותר מלציין, משקף, כך נראה, פיצוי הולם עבור נזקיה, כולל הצורך להישאר בדירה החלופית עוד חודשיים-שלושה (יודגש: הערך הכספי של הפיצוי גבוה בכ-50% מסכום התביעה שלפני). שעה שבחרה לפעול כך (וכאמור, לטעמי טוב שכך בחרה), הרי שמוצתה זכותה לפיצוי במסגרת האחריות והבדק – וזכות אחרת לפיצוי לא הוכחה (בהעדר הסכם הפינוי-בינוי) וכנראה גם אינה קיימת (נוכח העולה מטענות שני הצדדים).

לפיכך, אין מקום לחייב את הנתבעת בפיצוי התובעת בנוסף על הפיצוי אותו כבר קיבלה, ודין התביעה להידחות.