ת"ק 44795-05-15 ברוק ואח' נ' ברזילאי ואח'

לפניי תביעה ותביעה שכנגד, אשר הוגשו לבית המשפט לתביעות קטנות, בעניין של יחסי שוכר-משכיר.

בחודש דצמבר 2014 נחתם הסכם שלפיו שכרה התובעת מהנתבעת 1 יחידת דיור ברחוב הורד שבעיר ראשון לציון. כעבור זמן-מה עלו יחסי הצדדים על שרטון והדברים הגיעו לכדי הגשת התביעות שלפניי. התובעת טוענת כי הנתבע 2 עובד שעות ארוכות במחסן ("מסגרייה") המצוי בחצר הסמוכה ליחידת הדיור, באופן היוצר רעש ומהווה הפרה של החוזה. עוד טוענת התובעת כי החשמל של המחסן חובר ליחידה שבה מתגוררת התובעת, וכי בשל כך היא נדרשה לשלם חשבון גבוה בסך 407 ₪. הנתבעים – הם התובעים שכנגד – מכחישים את טענותיה של התובעת וגורסים כי זו האחרונה היא שהפרה את החוזה, בעת שאפשרה לבן זוגה להתגורר ולהשתמש ביחידת הדיור באופן קבוע. עוד טוענים הנתבעים כי התובעת נקטה כלפיהם באיומים ובהכפשות. שני הצדדים דורשים זה מזה פיצוי בסך של כ- 9000 ₪, והנתבעים עותרים גם, במסגרת התביעה שכנגד, להורות על סילוק-ידה של התובעת מהדירה.

בדיון שנערך ביום 24.11.2015 שמעתי את טענות הצדדים ואת העדויות מטעמם. עיינתי גם בכתבי הטענות ובמוצגים. מסקנתי היא כי יש לדחות את שתי התביעות. על-פי מצוות הדין, יש לנמק פסק-דין בתביעות קטנות באופן תמציתי, וכך אעשה.

בפתח הדברים יובהר, כי בית המשפט לתביעות קטנות אינו מוסמך ליתן סעד של פינוי מושכר (כפי שנתבקש בתביעה שכנגד), ולשם כך ישנו הליך ייעודי, המעוגן בפרק טז(4) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בנוגע למישור הכספי, איש מהצדדים לא שכנע אותי כי זכאי הוא לפיצוי מן האחר.

אשר לתובעת, אציין כי לכתב התביעה לא צורף כל מסמך מחודשי השכירות הראשונים, שבו היא מלינה על הרעש הנטען, והמכתב היחיד שצורף הוא מיום 26.4.2015 – בתגובה למכתב ששיגרה לה הנתבעת. מעבר לכך, לא שוכנעתי כי התובעת לא הייתה מודעת מראש להימצאותו של המחסן ולעיסוקו של הנתבע 2, ולא הוכח במידה הנדרשת כי הפעילות במחסן הייתה כזו שעולה כדי הפרת חוזה או "אי-התאמה". יצוין, כי במהלך הדיון שאלתי את התובעת מדוע לשיטתה היא סבורה כי מגיע לה פיצוי שווה-ערך לדמי שכירות של שלושה חודשים (כאשר היא עודנה משכירה את הדירה ומתגוררת בה), ובסופו של דבר תשובתה הייתה כי דרישה כספית זו באה כתגובת-נגד לדרישה דומה שהציגו לה הנתבעים. אלא שטיעון זה אינו מצמיח זכאות לסעד המבוקש.

באשר לחשמל, טענותיה של התובעת מתבססות בעיקרן על "ייעוץ" של בן-זוגה, אשר מעבר לעניין הישיר שיש לו במקרה זה, לא הוכיח שהוא חשמלאי מוסמך ולא מצאתי כי ניתן לבסס ממצאים בדבר "גניבת חשמל" על עדותו (למען הסר ספק, לא הוצגה חוות-דעת כתובה וערוכה כדין מטעם התובעת בעניין החשמל). לא נעלמו מעיני טענותיה של התובעת בדבר הפרשי הסכומים בחשבונות החשמל – לפני ואחרי שפנתה לנתבעים בעניין זה – אולם ראשית, התובעת לא הציגה חשבונות חשמל אלא רישומים שהיא עצמה ערכה; שנית, לא ברורות די הצורך התקופות שלגביהן מתייחסים הסכומים הנטענים; ושלישית, כאמור, לא מצאתי ביסוס מספק ברמה המקצועית לטענה החמורה בדבר "גניבת חשמל".

אני רואה להבהיר, כי הסכום הנתבע בגין הפרש חשמל הוא 230 ₪ (לא ברור כיצד בוצע החישוב). כאמור, לא מצאתי מקום לפסיקת סכום זה.

אשר לתביעה שכנגד: כאמור, סעד של פינוי כלל אינו בסמכותו של בית המשפט לתביעות קטנות, ולגבי הסעד הכספי (פיצוי בגובה של שלושה חודשי שכירות) – לא מצאתי לדרישתם של הנתבעים בסיס הולם. כאמור, הנתבעים טוענים להפרת הסכם השכירות בכך שהתובעת אפשרה לבן זוגה להשתכן בדירה, זאת בניגוד להוראת סעיף 6 להסכם. אלא שהתמונות שהציגו הנתבעים אינן מלמדות כי בן זוגה של התובעת אמנם השתקע בנכס – להבדיל מביקורים מעת לעת – ומעבר לכך, התרשמותי היא כי הכניסה לחייה האישיים של התובעת חרגה במקרה זה ממתחם הסבירות, ולא מצאתי לזכות את הנתבעים בפיצוי בגובה של שלושה חודשי שכירות על-יסוד טענותיהם בעניין זה.

סיכומו של דבר: אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד, ללא צו להוצאות. דומני כי טוב יעשו הצדדים אם ימצאו את הדרך להשלים את תקופת השכירות תוך התחשבות הדדית, או לחלופין – ייפרדו כל אחד לדרכו.