ת"ק 44489-07-14 הרשמן נ' גויה שווק בע"מ

בפניי תביעה השבת תשלום בסך של 399 ₪ ששולם על ידי התובע בגין זוג נעליים (סנדלים) שרכשה מהנתבעת.

לטענת התובעת כשבוע וחצי לאחר שרכשה את הנעלים, "התחילו להשתחרר" אבנים בשתי הנעלים. הנעלים נשלחו לתיקון, אולם לטענת התובעת היא הגיעה לחנות שלוש פעמים, לאחר מסרה את הנעלים לתיקון, אולם הן לא תוקנו.

הנתבעת מצידה טענה כי על פי נהלי החנות ובהתאם לתקנון הרשת בגודל 4A המוצב בסמוך לקופה "אין אחריות לאביזרים הנלווים לנעל כמו שרשראות, אבזמים, ניטים ויהלומים" וכי "מוצר פגום יתוקן...", וכך גם מצוין בחשבונית הקנייה. עוד טוענת הנתבעת כי אף שאין זה מאחריותה, תיקנה את הנעלים ושיבצה את האבן למקומה, אולם התובעת סירבה לקבל את הנעלים לאחר שתוקנו. לטענת הנתבעת בשל סירוב התובעת לקבל את הנעלים, אף שתוקנו, נשלחו הנעלים שוב ושוב לשירות לקוחות, ללא שום צורך.

בעדותה חזרה התובעת על הנטען בכתב התביעה, ואישרה כי ראתה בחנות, לפני שקנתה, את השלט "שלא מחליפים נעליים עם אבנים". לדבריה, המוכרת בחנות אמרה לה, לשאלתה, כי אם האבנים יפלו שתבוא אליהם והם יחליפו את הנעלים, וכי לאחר שמסרה את הנעלים לתיקון, המוכר אמר לה להשאיר את הנעלים ולא לקחת אותם. נציג הנתבעת, אשר חזר בעדותו על הנטען בכתב ההגנה, כפר בטענותיה אלה של התובעת והעיד כי אין הגיון שהמוכרת תבטיח לתובעת להחליף נעליים בניגוד לתקנון. לדבריו הנעלים תוקנו ועמדו לרשות התובעת כ-10 ימים לאחר שנמסרו לתיקון.

שמעתי בקשב רב את טענות הצדדים, בחנתי את המסמכים שהוצגו ובכללם את התקנון וחשבונית הקנייה, ועל יסודם אני מוצאת כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה.

הגם שעסקינן בתביעות קטנות, הרי שעדיין חלה על התובעת החובה להוכיח את תביעתה בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה". בנטל זה התובעת אינה עומדת.

הנתבעת הציגה את תקנון החנות ואת חשבונית הקנייה לפיהן אין אחריות לאביזרים נלווים לנעלים, כגון "יהלומים" ואין החזרות. התובעת אישרה כי ראתה את התקנון לפני שקנתה. התובעת, אף שטענה כי המוכרת הבטיחה לה אחרת, לא זכרה את שם המוכרת ולא זימנה את המוכרת לעדות. התובעת גם לא זימנה לעדות גם את המוכר, שעל פי עדותה בבית המשפט, אמר לה לאחר שמסרה את הנעלים לתיקון, להשאיר את הנעלים ולא לקחת אותם. מחדלים אלה פועלים כנגד התובעת, וכל שכן, כשהנטען עומד בניגוד למסמך בכתב. "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימימה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר – ניתן להניח שאילו הובאה ראיה, הייתה פועלת נגדו". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פד"י מ"ד(4) 595 602

בדיון הציגה הנתבעת את הנעלים נשוא המריבה, כשעל פניו הן נחזו להיות מתוקנות וכוללת את כל האבנים. הנתבעת הציעה לתובעת לקבל את הנעלים לחזקתה, אולם התובעת סירבה. סירוב התובעת להקטין את נזקיה ולקבל לחזקתה את הנעלים הנחזות להיות תקינות, פועל אף הוא כנגד התובעת ולדחיית טענתה כי הנעלים לא תוקנו. על התובעת מוטלת החובה להקטין את נזקיה, להקטנת הנזק, ראה ע"א 252/86 גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 52 שם נקבע ע"י כבוד נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק כי הניזוק אינו צריך להטיב את מצבו וכי מטרת הפיצוי איננה הענשת המזיק "ואין צידוק חברתי לפצות על נזק שניתן היה למוענו".

בנסיבות אלה ולאור כל האמור אני דוחה את התביעה.