אבירם נ' חברת ויזה כ.א.ל. בע"מ

1.התובע רכש שירותיה של חברה לייעוץ משכנתאות, בטוחה משכנתאות מקבוצת לוגיסטיק פיננסים, ושילם עבור השירות סך כולל של 5,600 ₪ ב- 4 תשלומים בכרטיס אשראי. לטענתו בסופו של דבר לא סיפקה לו אותה חברת ייעוץ את השירות באופן שעל-פי ההסכם שנחתם בין הצדדים היתה צריכה חברת ייעוץ המשכנתאות להחזיר לו את שכה"ט ששילם לה (לעניין זה הפנה התובע להסכם ההתקשרות עם חברת הייעוץ. סומן ת/1).

2.משלא השיבה חברת ייעוץ המשכנתאות לתובע את שכר הטרחה, פנה התובע אל הנתבעת, היא חברת האשראי, וביקש לעצור את התשלומים בכרטיס האשראי.

הנתבעת סירבה. לטענתה על בסיס סע' 10 לחוק כרטיסי חיוב, תשמ"ו-1986 היא רשאית לבטל את גביית התשלומים מאת הלקוח ולהפסיק את העברת התשלומים לבית העסק רק אם מדובר במקרה של 'כשלון תמורה מלא'. במקרה זה לטענתה, על-פי הצהרת התובע (נספח לכתב התביעה) לא מדובר בלקוח שלא קיבל כל שירות מאת בית העסק וכי לכל היותר מדובר בכשלון תמורה חלקי, כך שלא היתה יכולה להפסיק את גביית התשלומים.

3.בינתיים חברת ייעוץ המשכנאות הגיעה לחדלות פרעון ונמצאית בהליכי פירוק, והתובע מתקשה לגבות ממנה בחזרה את הסכום המגיע לו לטענתו. בנסיבות אלה הוגשה התביעה נגד הנתבעת, חברת האשראי, לפיצוי בגין נזקו.

על פי הוראות תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדר דין), תשל"ז-1976, משמדובר בתובענה בהליך של תביעות קטנות, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

דיון ומסקנות:

4.התביעה היא למעשה תביעה נזיקית שעניינה הפרת הנתבעת את חובה חקוקה כלפי התובע מכוח סע' 10 לחוק כרטיסי חיוב לבטל את עסקת האשראי, שגרמה לו נזק בגובה העסקה, סך של 5,600 ₪.

משמדובר בתביעה בעילה נזיקית, וללא צורך להכריע בשאלה אם הפרה הנתבעת את חובתה החוקית בסע' 10 לחוק כרטיסי חיוב, אם לאו, אני מוצא כי ממילא נותק הקשר הסיבתי בין הפרת החובה החקוקה, ככל שהיתה, לבין הנזק הנטען.

ויובהר.

5.התובע פנה אל הנתבעת לבטל את חיובי עסקת האשראי שביצע מול חברת הייעוץ ביום 21/9/15 (טופס הודעה צורף לכתב התביעה). הנתבעת סירבה לבטל את העסקה בהודעה הנושאת תאריך 7/10/15 (נספח א' לכתב ההגנה).

מאותו שלב נטש התובע את דרישתו כלפי הנתבעת ויש לראות בו לפיכך כמי שהשלים עם סירובה של הנתבעת לבטל את העסקה. התובע ביקש להשיב את התמורה ששולמה באמצעות פנייה לחברת ייעוץ המשכנתאות. פנייה זו לא צלחה ולפיכך הגיש התובע תביעה נגד אותה חברת ייעוץ משכנתאות להשבת התמורה (ת"ק (ת"א-יפו) 2214-03-16). תביעה זו נסגרה.

6.בנסיבות אלה לאחר 8 חודשים מיום הודעת הסירוב – ביום 8/6/16 – חזר התובע ופנה אל הנתבעת בעניין ביטול העסקה. זאת כאמור לאחר שהגיש תביעה נגד חברת ייעוץ המשכנתאות להשבת התמורה והתביעה נסגרה ומשכך לא הצליח להשיב את התשלום מבית העסק.

יוצא איפוא שהתובע הגיש התביעה נגד הנתבעת משום שהבין לאחר תקופת מה שלא יצליח לגבות את התשלום או חלקו מאת בית העסק בשל הליכי הפירוק (דברי התובע בעמ' 2, ש' 28). ואולם לאור חלוף הזמן מעת שסורב, נותק לדעתי הקשר הסיבתי בין הפרת החובה החקוקה, ככל שהיתה ואין אני נדרש כאמור להכריע בעניין זה, לבין הנזק שנגרם לתובע. נזקו של התובע היום הוא בשל הליכי הפירוק שנפתחו בינתיים נגד חברת ייעוץ המשכנתאות וחוסר יכולתו של התובע לפיכך לגבות ממנה את הסכום ששולם. נזקו כבר אינו קשור בסירובה של הנתבעת לבטל את גביית התשלומים.

7.זאת ועוד, בשלב בו הוגשה התביעה, לא יכולה עוד הנתבעת לעצור את הגבייה ו/או לא להעביר את התשלומים שנגבו לבית העסק ומכאן שלא מן הנמנע כי מעבר לכך שיש לראות את התובע כמי שנטש את דרישתו כלפי הנתבעת, הרי שבשל השיהוי של 8 חודשים מיום שסורב ועד לפנייתו המחודשת לנתבעת, נגרם לנתבעת נזק, משהעבירה לבית העסק את מלוא סכום העסקה; שהרי לו היה התובע מגיע תביעתו בסמוך למועד בו סורב, יכולה היתה הנתבעת לעצור באותו שלב – עד להכרעה במחלוקת – את העברת התשלומים לבית העסק.

התוצאה: