איתני נ' מורגן

לפני בקשת הנתבעת לדחיית התביעה שבכותרת מחמת חוסר סמכות עניינית.

עניינה של התביעה שבכותרת הוא קבלת פיצוי בגין הפרת הוראות חוק זכויות נשים בעבודה עקב הפסקת עבודתה של התובעת, ששימשה כמנהלת הזמנות ושיווק אצל הנתבעת, באופן תאומי, בתום חופשת לידה אליה יצאה התובעת.

מעיון בכתבי הטענות עולה, כי הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לאופי ההתקשרות ביניהם. בעוד התובעת טענה כי התקיימו יחסי עובד – מעביד בינה לבין הנתבעת, הנתבעת טענה כי התובעת סיפקה לנתבעת שירותים במעמד של קבלן עצמאי כך שלא התקיימו יחסי עובד – מעביד.

בשים לב למחלוקת שבין הצדדים ולעילת התביעה, עתרה הנתבעת לדחות את התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית של בית משפט השלום לדון בה.

התובעת בחרה שלא להגיב לעתירת הנתבעת.

סעיף 24 (א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969 קובע:

"לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –

(1)בתובענות בין עובד או חליפו למעסיק או חליפו שעילתן ביחסי עבודה, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עבודה ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש];"

לא יהא חולק, מתוך קריאת כתבי הטענות, כי עילת התביעה בתובענה שבכותרת היא ביחסי עבודה שבין עובד למעסיק. במצב דברים זה, ועל פי הוראת סעיף 24(א) לחוק בית הדין לעבודה, הסמכות הבלעדית לדון בתביעה מסורה לבית הדין לעבודה.

עם זאת, אינני סבור כי הסעד הראוי הוא דחיית התביעה, שהינו סעד קיצוני. הדברים מתחדדים בשים לב לכך שהתובעת אינה מיוצגת ועל כן, אינה בקיאה ברזי החוק.