דדון ואח' נ' קרייף ואח'

לפניי תביעה ותביעה שכנגד שעניינם חוזה שכיריות בין התובעים והנתבעים שכנגד (המשכירים) לבין הנתבעת והתובעת שכנגד (המשכירה).

התובעים שכרו את דירת הנתבעת וזאת עד ליום 28.02.2017 ,מדובר היה בחוזה אשר נחתם אחת לשנה כאשר החוזה האחרון נחתם ביום 26.04.2016 לתקופה שמתחילה ב10.07.2016 ומסתיימת ב9.7.17, בפועל התובעים עזבו את הדירה ב28.2.17 כאשר הצדדים מאשרים כי סה"כ תקופת השכירות הייתה מעל 4 שנים.

מייד עם סיום השכירות הגישו התובעים את התביעה שבפניי, ובה טענו כי במשך חצי השנה האחרונה הם סבלו מליקויים בדירה ,ועל כן ביקשו החזר שכירות של חמישה חודשים(סכום של 11,500 ₪) וכן עוגמת נפש. הליקויים המדוברים היו דוד חשמלי שלא עובד, תריס מקולקל ושקעי חשמל מתפרקים.

הנתבעת בכתב הגנתה טענה , כי מקור התלונות הינו בכך שעד לחודש יולי 2016 היו דמי השכירות 2,100 ₪ אולם החל מחודש יולי 2016 העלתה את דמי השכירות ל2300 ₪ ,לטענתה ,התובעים מצאו דירה אחרת יותר גדולה ויותר באותו מחיר, ועל כן ביקשו להשתחרר מהחוזה.

משכך נוצרו למעשה התלונות בכדי שיוכלו לעזוב טרם המועד.

עוד היא טוענת, כי כאשר הגיעה לדירה מצאה כי התובעים גרמו לה נזקים כולל שני חלונות שבורים, מושבי אסלות מפורקים, שבר בשיש, מזגן מפורק, קשקושים על הקירות והדלתות ועוד. לפיכך הגישה הנתבעת תביעה שכנגד בגין הנזקים.

לטענתה ,תביעת התובעים באה לאור ידיעתם כי הנתבעת מתכוונת לתבוע אותם וזאת שכן "ההגנה הטובה ביותר הינה ההתקפה"

לאחר ששמעתי את התובעת, את הנתבעת, וכן את העד מטעם הנתבעת, ולאור הוראות תקנה 15 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) ,התשל"ז-1976 המורות כפסק הדין יהיה קצר ותמציתי, הנני קובע כדלקמן:

באשר לתביעה העיקרית:-