ת"ק 43282-08-15 חן נ' אבו עובייד ואח'

לפניי תביעת התובע לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכבו בתאונת דרכים.

התובע נסע במסלול שמימין למסלול, בו נהג הנתבע מס' 1 במשאית, הנתבעת מס' 2 מבוטחת אצל הנתבעת מס' 3. בשלב כלשהו הבין כי עליו להגיע למסלול השמאלי ביותר, הוא החל במעבר לנתיב, בו נסעה המשאית, ונעצר באלכסון עקב מופע רמזור אדום. לאחר שהתחלף הרמזור לירוק והרכב שלפניו החל לנסוע, המשיך בהשתלבות, הנתבע מס' 1 התחיל גם הוא בנסיעה, פגע ברכב התובע בצד שמאל, והדף אותו לנתיב הנגדי, דרך אי תנועה סלול, שם פגע ברכב אחר וניזוק בחזית.

הנתבע טוען כי התובע עבר מימין למסלול בו נסע הנתבע בעת שהחל בנסיעה, הוא לא ראה אותו, ורק הרגיש שפגע בו ומיד נעצר.

לאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בראיות, שהוצגו לי, אני קובעת כי התובע הינו האשם בתאונה. לגרסתו כאילו נעצר פעם ראשונה כאשר רוב רכבו לפני המשאית אין חיזוק, ולהיפך, גרסתו בטופס ההודעה על תאונה (נספח לכתב התביעה) לפיה המשאית סטתה לנתיב שלו, אינה תואמת את עדותו.

תוצאות התאונה, לפיהן הועף רכב התובע לנתיב הנגדי מעבר לאי תנועה בנוי, מחזקות את עדות הנתבע, לפיה התובע ניסה להשתלב לפני המשאית מהמסלול הימני, בזמן שנוצר לפניה רווח, כשזו החלה בנסיעה. הנזק לרכב התובע לכל אורך צד שמאל תומך בגרסת הנתבע.

התובע הסתמך על כך שהמשאית (כפי שהעיד שהוא מנוסה בנהיגה ברכב כבד) תתחיל בנסיעה לאט יותר ממנו, אך היה עליו גם לדעת כי שדה הראיה של נהג המשאית מוגבל בצד ימין לרכב נמוך ממנו.

גרסת התובע לסיבה בגינה לא עצר לאחר הפגיעה, מאחר ולחץ על דוושת הגז אינה סבירה, ולראיה לאחר התאונה צולמה המשאית במקום עצירתה, ורכב התובע כבר עבר לנתיב הנגדי (נ/3).

גרסת הנתבע מס' 1 היתה עקבית.

אני קובעת כי התובע הפר את תקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (תקנה 40(א) האוסרת סטיה מנתיב נסיעה אם הדבר עלול לגרום סיכון או הפרעה, ותקנה 41 האוסרת פניה וסטיה מקו נסיעה), סטה מנתיב נסיעה בחוסר זהירות ובפתאומיות, ובכך גרם לתאונה.