ת"ק 43157-06-15 עינב ואח' נ' לנדה

1.התובעים והנתבע הם שכנים. לחצרותיהם גדר משותפת. כל אחד מהם מגדל כלב אחד או יותר בביתו ובחצרו.

כלבו של הנתבע נשך את כלבם של התובעים באופן שזה האחרון נזקק לטיפול בידי וטרינר. משכך הגישו התובעים תביעתם לשיפוי בגין הוצאות שהוציאו לצורך הטיפול בכלבם.

2.אין מחלוקת בין הצדדים כי נכון למועד האירוע היה קיים מרווח בגדר המפרידה בין החצרות. לטענת התובעים כלבו של הנתבע תחב את פיו במרווח הגדר, תפס את רגלו של כלב התובעים, משך אותו אל עבר הגדר ואז תקף אותו. מכאן לטענתם אחריותו של הנתבע לנזק שנגרם לכלבם ולהם. התובעים שוללים שכלבם הוא שהכניס ראשו במרווח הגדר. לטענתם, אם היה עושה כן היה נופל מגובה חצרם לחצרו של הנתבע שהיא במפלס נמוך יותר.

3.מנגד טוען הנתבע כי כלבם של התובעים, שהוא כלב קטן מימדים, נכנס במרווח הגדר, נתקע עם גופו, או אז כלבו ככל הנראה נשך אותו ומכאן לטענתו אחריותם של התובעים לנזק שנגרם להם. לביסוס טענתו, הציג הנתבע תמונות של חצרו המאשרות שחצר התובעים גבוהה מחצרו. מכאן ביקש לטעון כי לא יתכן שכלבו ניתר אל עבר המרחב של חצר התובעים אלא כלבם הוא שחדר אל חצרו.

על-פי הוראת תקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976, משמדובר בתובענה בהליך של תביעות קטנות, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

דיון ומסקנות:

4.בהתאם לאישור מאת הוטרינרית, ד"ר אורית תדמור יהלום שצירפו התובעים לכתב התביעה, בעת הטיפול בכלבם נמצאו סימני נשיכה. חוות דעתה של הוטרינרית לא נסתרה. יתרה מזאת, למרות טענתו בעניין זה בכתב ההגנה, למעשה לא שלל הנתבע בדיון בבית המשפט כי כלבו נשך את כלבם של התובעים (עמ' 2, ש' 3).

אני מוצא איפוא שכלבו של הנתבע נשך את כלבם של התובעים וגרם לו לנשיכה הדורשת טיפול בידי וטרינר ולהוצאה כספית.

5.אין חולק בין הצדדים שמפלס חצר התובעים גבוה יותר ממפלס חצר הנתבע. על-פי התמונות שהוצגו בבית המשפט התרשמתי מהפרש הגבהים. זאת ועוד הוצגו בפניי תמונות המציגות את רוחב המרווח בגדר שבין החצרות. מהתמונות עולה כי מדובר ברווח צר באופן יחסי. הוצגה בפניי גם תמונת כלבו של הנתבע שהוא כלב גדול מימדים.

6.בהתאם לגודלו של כלב הנתבע ביחס למרווח בגדר בהצטרף להפרש הגובה שבין החצרות אני מוצא כי סביר יותר שכלב התובעים שהוא כלב קטן וצנום הוא שהכניס ראשו ו/או חצי מגופו במרווח הגדר מאשר שכלב הנתבע הכניס פיו במרווח הגדר ומשך את כלב התובעים. יש לשים לב כי בהתאם לאישור הוטרינרית כלב התובעים ננשך ברגלו וכי שעה שהתובעת הגיע לחלצו היה כל פלג גופו הקדמי תקוע במרווח הגדר (עדות הנתבע עמ' 2, ש' 9; עדות התובעת עמ' 2, ש' 20). אם אכן היה כלב הנתבע מושך את כלב התובעים, הרי שהיינו מצפים שמאחר שננשך ברגלו, כלב הנתבע היה מושך את רגלו ולא את כל פלג גופו הקדמי לרבות הראש.

מכל האמור המסקנה היא שכלב התובעים הוא שנכנס במרווח הגדר וככל הנראה נתקע שם ואז כלב הנתבע נשך אותו.

7.את האחריות לאירוע לא ניתן לייחס להתנהגות הכלבים. למעשה כל האירוע התרחש רק משום שהיה מרווח בגדר. ככל שלא היה מרווח הרי שכלב התובעים לא יכול היה להידחף לאותו מרווח וכלב הנתבע לא היה מגיע אליו.

בנסיבות שהובאו בפניי מצאתי לקבוע אחריות משותפת של הצדדים לקרות האירוע. אבהיר.

בהתאם לנתונים שהובאו שבפניי היה ידוע לשני הצדדים כי הכלבים של מי מהצדדים נוהגים לנבוח אחד על השני (עדות הנתבע בעמ' 2, ש' 8). כך גם היה ידוע לשני הצדדים כי קיים מרווח בגדר. כל אחד מהצדדים היה צריך איפוא לצפות אפשרות כפי שקרתה, שהכלבים תוך כדי התלהמותם ינסו להגיע האחד לשני. בנסיבות אלה היה צריך גם לצפות שקיומו של אותו מרווח בגדר יאפשר מפגש בין הכלבים, כפי שאכן קרה. יצויין כי התובעים טרחו לסגור את המרווח רק לאחר האירוע מושא התביעה.

8.הגדר היא גדר משותפת והיא גודרת את כל אחד מהחצרות. גם ללא קשר לשאלת הבעלות בגדר, היו הצדדים, כבעלי כלבים, לצפות ניסיון מפגש של הכלבים וכי אותו מרווח מגדיל את הסיכוי למפגש כזה. בנסיבות אלה לכל אחד מהצדדים המחזיק בכלב בחצרו ויודע על המרווח בגדר, אחריות למפגש בין הכלבים שתוצאתו נשיכה שגרמה לפגיעה בכלב התובעים. אשר על כן עליהם לשאת באופן שווה בעלות הטיפול בכלב התובעים.

לא מצאתי לפצות את התובעים בגין ראשי נזק אחרים שנתבעו.