קיסר נ' הלוי

בפני תביעה ע"ס 9,020 ₪ שהוגשה בגין נזק שנגרם לרכב התובע.

ואלה נסיבות המקרה הנצרכות להכרעתו-

1. ע"פ כתב התביעה, ביום 9.12.16 פינה התובע ציוד מביתו כאשר אגב הפינוי הניח שולחן אוכל ביתי בסמוך לרכבו. לטענתו, מכיון שהשולחן חסם את המקום בו נהגה הנתבעת להחנות את רכבה באותה תקופה, עץ הגיעה האחרונה למקום ונוכחה לדעת כי מקום החניה שלה חסום, גררה היא את השולחן לצידו האחר של הרכב, תוך שבאופן מכוון היא מצמידה אותו לרכב ואגב כך הותירה בו שריטה ארוכה לכל אורכו.

2. בסמוך לקרות הנזק פנה התובע לשמאי שבדק והעריך את הנזק שנגרם לרכב עקב מעשיה של הנתבעת. התובע אף פנה אל הנתבעת טרם הגשת התביעה בדרישה לשפותו על הנזקים שנגרמו לו- אך הנתבעת סירבה לפצותו. משכך, לא נותרה לתובע ברירה אלא להגיש תביעתו זו.

3.הנתבעת כפרה לחלוטין בטענותיו של התובע. הנתבעת אישרה כי הזיזה את השולחן שהונח לפני רכב התובע אולם טענה כי השולחן לא נגע ברכב וכי לא גרמה לרכב כל נזק במזיד כטענת התובע. הנתבעת טענה כי בינה לבין התובע יחסים עכורים שאינם קשורים לאירוע המתואר.

4. במהלך הדיון העיד התובע כי ראה את הנתבעת מזיזה את השולחן אך לא ראה אותה חורכת את הרכב (עמ' 1 שורה 22-23) התובע גם לא ידע להסביר נזקים נוספים שהתגלו בתמונות אותם הגיש לביהמ"ש (עמ' 2 שורה 15-16) . כמו כן טען התובע כי העובדה שתאריך הביקור המופיע בחוות הדעת השמאית וחשבונית שכה"ט מוקדם בכמעט חודש ממועד גרימת הנזק הנטען הינה פגם טכני.

5.הנתבעת העידה כי גרירת השולחן אכן הקימה רעש שכן השולחן נגרר על המדרכה וקפץ קפיצות קטנות שכן המדובר במדרכה שאינה חלקה אולם לא גררה אותו תוך גרימת נזק לרכוש התובע. כמו כן העידה הנתבעת כי התובע יצא מפתח ביתו רק כאשר היא נכנסה לשער ביתה ולא קודם לכן.

דיון ומסקנות-

5.הכלל היסודי והבסיסי בבואו של ביהמ"ש לקבל הכרעה בתביעה נזיקית הינו "המוציא מחברו- עליו הראיה".

וכך הגדיר ביהמ"ש את הדברים בדנא 4693/05 בי"ח כרמל- חיפה נ. עדן מלול, פ"ד סד (1), 533 –

"נקודת המוצא המוסכמת על הכול היא שהדרך הרגילה להוכחת תביעה בנזיקין היא הוכחת יסודות העוולה כולם – חובת זהירות, התרשלות, קשר סיבתי ונזק – על-פי מאזן ההסתברויות. במובן זה פועלים דיני הנזיקין על-פי סטנדרט ההוכחה המקובל במשפט האזרחי ככלל. יישומה של אמת-מידה זו בתביעה נזיקית משמעותו היא שכאשר עולה בידי התובע לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליו, זוכה הוא בפיצוי מלא בגין הנזק שנגרם לו. לעומת זאת כאשר לא עולה בידו להוכיח את תביעתו במאזן ההסתברות, אין הוא זוכה בפיצוי כלשהו. כלל זה, שזכה לכינוי "הכול או לא-כלום", ניצב בלב תפיסתו של המשפט המקובל, ומשפטנו-שלנו בכלל זה, בכל הנוגע לסטנדרט ההוכחה ולאופייה הבינארי של ההכרעה השיפוטית. כך כתבה השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי"  ע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג (1999)526 (4) [ההדגשה במקור[ "

6.בענייננו, לא עמד התובע בנטל המוטל עליו. כאמור לעיל, חוות הדעת השמאית מתוארכת ליום 14.11.16 וכך גם חשבונית שכה"ט (נספח א' לכתב התביעה). הנזק נשוא התביעה נגרם ע"פ טענת התובע ביום 9.12.16 ומשכך, לכאורה, הנזק הנטען היה קיים עוד קודם לאירוע נשוא התביעה. אולם גם אם נקבל את טענת התובע לפיה המדובר בטעות טכנית בלבד, עדיין אין מיתאם בין אופן גרימת הנזק הנטען לבין הנזקים עליהם הצביע התובע. כך לא ברור כיצד קיימים נזקים הסמוכים לגלגל הרכב האחורי וכן נזקים נמוכים בדלת הרכב האחורית.