ארגוב נ' כהן ואח'

לאחר שעיינתי ושקלתי את טענות הצדדים אני פוסק כדלקמן:

שתי התביעות הקטנות עוסקות בפיצוי בגין איחור בפינוי מושכר השייך לתובעת:

בתיק 42651-08-17 מדובר בפיצוי לתקופה מיום 14.1.17 עד 30.4.17.

בתיק 42604-08-17 מדובר בפיצוי לתקופה 1.5.17 עד 6.8.17.

שני כתבי התביעה זהים לחלוטין פרט לסעיף 12 בכל אחד מהם, המתייחס, כאמור לעיל, לתקופה אחרת.

ככלל, יש לרכז את מלוא הסעד הנתבע בשל מסכת עובדתית ועניינית אחת בכתב תביעה אחד, ואין לפצל את הסעדים ללא רשות בית המשפט (תקנות 44 ו – 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984).

מקריאת שני כתבי התביעה נקל להבחין כי מדובר ברצף זמנים אחד שלא מצאתי כל הצדקה עניינית או משפטית לפצלו, שכן, במועד הגשת שתי התביעות (הן הוגשו יחדיו ביום 20.8.17) התגבש מלוא הסעד לו טוענת התובעת עד למועד הגשתן. מקרה זה הוא דוגמא מובהקת לסעד אחד (פיצויים) שאין כל סיבה לפצלו אלא יש לתבעו בכתב תביעה אחד.

פיצולה של התביעה לשתי תביעות נפרדות, ללא כל הצדקה עניינית, מכביד על הן על הצד שכנגד, הן על בית המשפט והן על הציבור:

הצד שכנגד ייאלץ להגיש כתב הגנה בשני תיקים נפרדים למרות שאין כל הצדקה לכך.

מערכת בית המשפט נאלצת להקצות זמן שיפוטי לכל אחד מהתיקים, וזאת ללא כל הצדקה עניינית, כאשר ניתן וצריך היה לברר את כל המחלוקת בהליך אחד . הקצאה זו באה על חשבון ציבור בעלי הדין האחרים הממתינים גם הם לבירור דינם.

לאור האמור לעיל, הרי שמדובר בפיצול מלאכותי בלתי סביר וענייני, ועל כן אני קובע כי יש לברר את המחלוקת בהליך אחד.