ת"ק 42496-07-15 הרשקוביץ נ' פרנקו

בהמשך לדיון שהתקיים אתמול, לאחר ששמעתי את הצדדים ושקלתי את טענותיהם, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

בהתאם להוראות הדין, אנמק מסקנה זו בקצרה.

התובע, אשר ביקש שלא להיות מיוצג בהליך, טוען לרשלנות מקצועית של הנתבע.

הנתבע, עורך דין במקצועו, ייצג את התובע בתביעה שהגיש התובע נגד בנו וכלתו (תמ"ש 55-07).

עיקרה של התביעה האמורה בהשבת כספים שונים שהלווה התובע לבן ולכלה.

בין היתר נטען, כי התובע כיסה עבור הזוג את חובם בגין משכנתא שנטלו מהבנק, וכי עליהם להשיב לידיו כספים אלה, שניתנו להם כהלוואה, מכוח דיני החוזים, ומכוח דיני עשיית עושר.

תביעת התובע התקבלה, בסופו של יום, במלואה כנגד הבן, ובחלקה כנגד הכלה, כאשר בעקבות פסק הדין (ופסק דין בערעור שהגיש התובע על פסק הדין) שילם הבן לתובע סך של 319,000 ₪, ואילו הכלה שילמה לתובע סך של 175,000 ש"ח.

טענתו העיקרית של התובע היא כי הנתבע שגה כשהגיש את התביעה מכוח הדינים האמורים, שכן הואיל והיה ערב להלוואה שנטל הזוג מהבנק, היה על הנתבע להגיש את התביעה מכוח הוראות חוק הערבות, תשכ"ז-1967.

במקרה כזה, לטענתו, הייתה התביעה מתקבלת במלואה, בכל הנוגע לנושא כספי המשכנתא, גם נגד הכלה, הוא היה מקבל כספו במלואו, בצירוף ריבית והצמדה (סך העומד לטענתו, על כ- 549,000 ₪). זאת, נוכח הוראות חוק הערבות, והואיל לא היה נוצר מצב של "סלט", שבו בית המשפט לענייני משפחה כורך בדיון בתביעה גם מחלוקות הנוגעות להליך הגירושין שהתנהל באותה עת בין הבן לבין הכלה, דבר אשר הוביל, לשיטתו, לפסיקת סכום מופחת לחובת הבת.

התובע מאשר לעניין זה כי במערכת היחסים שבינו לבין הבנק הוא הוגדר כלווה נוסף, ולא כערב, אך לטענתו, הגדרה זו נפסלה בפסיקה, אשר ראתה ב"לווה נוסף", ערב לכל דבר ועניין. התובע הפנה לעניין זה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט אורנשטיין) בה"פ 19136-01-10.