כמיסה נ' אברהם

בדיון שנקבע ליום 28.9.17 ניתן פסק דין נגד המבקש – שלא הגיש כתב הגנה במועד (ובכלל) ולא התייצב לדיון. זאת, לאחר שבתיק בית המשפט נמצא אישור מסירה שנרשם כי בהעדר הנתבע נמסר למי שגר עמו.

המבקש עתר להורות על ביטול פסק הדין. לטענתו, לא הומצאו לידיו כתב התביעה או ההזמנה לדיון, ולפיכך יש להורות על ביטול פסק הדין מחובת הצדק. עוד נטען כי מהתצהיר התומך בבקשה ניתן ללמוד על סיכויי ההגנה הטובים העומדים לזכותו. בתצהיר זה טען המבקש כי התובע ידע על הפגמים ברכב שעסקת מכירתו עומדת בלב התביעה וכי הוא מבקש להתעשר על חשבונו שלא כדין.

המשיב טען בתגובה כי ביום 11.7.17 המציא, באמצעות ב"כ, את כתב התביעה ואת ההזמנה לדיון לידי המבקש. עוד נטען כי כבר ביום 29.8.17 (תאריך הדומה לתאריך הדיון, אך בשיכול סדר הספרות) התקשר המבקש לב"כ של המשיב וביקש להתעדכן בתוצאות הדיון בבית המשפט – ותוזכר בשיחה אודות המועד הנכון. בנוסף, גם ביום הדיון בפועל שב המבקש והתקשר לב"כ המשיב וביקש להתעדכן בתוצאות הדיון. המשיב הוסיף כי גם סיכויי ההגנה נמוכים ואין מקום להורות על ביטול פסק הדין גם מטעם זה.

נקבע כי המבקש יוכל להשיב לתגובה וכי שתיקתו תלמד על הסכמתו למחיקת הבקשה לביטול פסק הדין. בחלוף המועד שנקבע לתשובה עתר המשיב למחיקת הבקשה לביטול פסק הדין – וכך נקבע.

רק בחלוף ארבעה חודשים נוספים השיב המבקש לתגובה, ביקש לבטל את ההחלטה המורה על מחיקת הבקשה לביטול פסק הדין ועתר להורות על ביטול פסק הדין. בתגובה להחלטה בה הורה לו בית המשפט להבהיר את השיהוי בתשובה טען כי ראה את ההחלטה מיום 29.1.18 "באיחור" (מבלי לציין מתי ראה אותה) וכי לא היה מקום לסלק בקשתו רק מפאת אי הגשת תשובתו.

ראשית, שוכנעתי כי המבקש הוזמן לדין ולדיון כדין ומשלא הגיש כתב הגנה במועד ולא התייצב לדיון לא נפל פגם בפסק הדין כפי שניתן. מהעולה מתגובת המשיב שוכנעתי גם כי המבקש ידע על ההליכים ועל המועד שנקבע לדיון.

אין מקום, לפיכך, להורות על ביטול פסק הדין מחובת הצדק.