ונה נ' נגב קרמיקה שיווק (1982) בע"מ

לפני תביעה על סך 33,365 ₪.

התובע טוען כי בנובמבר 2010 רכש אריחי ריצוף ושילם מחיר גבוה נוכח ההבטחה לאיכותם הגבוהה של האריחים. כעבור שנה החלה שחיקה של האריחים עד שכל מרצפות הבית שרוטות. ספק האריחים הפנה את התובע לנתבעת, היצרנית, ונציגת הנתבעת שהגיעה לביתם הבטיחה לטפל בנושא לאחר שהתרשמה ממצב האריחים – אולם כשעזבה את העבודה לא הושלם הטיפול.

התובע טוען כי שווי האריחים הפגומים עומד על סך 17,880 ₪, ולסכום זה הוסיף סכום נוסף בסך 14,850 ₪ כפיצוי בגין פירוק, עבודה ועגמת נפש, וכן את סכום אגרת בית המשפט.

הנתבעת טענה, מנגד, כי התביעה התיישנה, וכי במועד בו הוגשה נגרם לה נזק ראייתי כבד באשר ליכולת להוכיח טענותיה. למרות זאת טענה הנתבעת כי בבדיקה שנערכה בשנת 2011 נמצאו האריחים תקינים ועולים בקנה אחד עם דרישות התקן. נטען כי התובע לא עמד בנטל של הוכחת נזקיו משלא צורפה לכתב התביעה חוות דעת מומחה ושלא די בתמונות שצירף התובע לתביעתו לשם הוכחתה.

עוד נטען כי התובע קיבל פיצוי בסך 2,400 ₪ לפנים משורת הדין וכי פיצוי זה היה לסילוק מלוא טענותיו, כך שהוא מנוע מלהציגן כעת.

מצאתי לדחות את התביעה.

בהליך אזרחי, אף בבית המשפט לתביעות קטנות, הנטל הוא על התובע להוכיח טענותיו. המוציא מחברו – עליו הראיה. רק לאחרונה (30.1.18) שב והזכיר בית המשפט העליון (ברע"א 10124/17) כי הגמישות המצויה בהליכים בבית המשפט לתביעות קטנות לא יכולה "לגלוש" לדין המהותי.

התובע צירף תמונות לכתב התביעה, מהן ניתן לראות (לפחות בחלק מהתמונות) כי השכבה העליונה של האריחים אכן, כנטען, שרוטה. עם זאת, לא עלה בידיו להוכיח מה גרם למצב זה של האריחים (שהותקנו בביתו, כאמור, כבר לפני כשבע שנים). לא ניתן להגיע למסקנה שמדובר באריחים לא תקניים או פגומים ולהעדיף מסקנה זו על פני אפשרויות אחרות (שימוש לא מתאים, תחזוקה לקויה וכיו"ב), אף שאלו נשללו על ידי התובע.