מורי ואח' נ' מי חדרה בע"מ

1.לפניי בקשה לביטול פס"ד שניתן כאן בהעדר התייצבות מטעם המבקשת ביום 12.6.17.

2.לטענת הנתבעת גורמים בתאגיד (אצל הנתבעת) קיבלו לידיהם את כתב התביעה וההזמנה לדין, ואולם בשל טעות משרדית שטרם נתבררה עד תום לא תויק כתב התביעה כנדרש, ובהתאמה לא הוזן מועד הדיון ביומן ולא הוגש כתב הגנה כנדרש.

המבקשת חזרה וטענה כי חלילה לא מדובר בזלזול בצדדים או בביהמ"ש, אלא בטעות אנוש גרידא.

3. המשיבים ביקשו לדחות את הבקשה בטענה שאין בזו אלא כדי לגזול מזמנם של הצדדים ושל ביהמ"ש, לאחר שלא נמצאה ולו טענת הגנה אחת לגופו של עניין. עוד ציינו כי הנתבעת לא טרחה לצרף תצהיר תומך בטענותיה וזאת בניגוד לאמור בתקנות סדר הדין האזרחי.

4. משאין חולק כי פסה"ד ניתן כאן כדין לאחר שהנתבעת קיבלה הזמנה לדין וזימון לדיון כנדרש, נופל הדיון בגדר שיקול הדעת המסור בידי ביהמ"ש לבטל את אשר עשה, וזאת ייעשה מקום ששוכנע ביהמ"ש כי ראוי ונכון לעשות כן.

אי מתי ימצא אם כן ביהמ"ש כי כך ראוי לעשות? והכיצד ייקבע ביהמ"ש האמנם זהו המקרה לביטול פסה"ד שנתן בדין? בעניין זה מונחים בתי המשפט לבחון שתי שאלות –

האחת – מהי סיבת המחדל שבאי ההתייצבות לדיון בשעה הנקובה בזימון ובכלל, הנעוץ הטעם בבעל הדין או שמא בהשפעה חיצונית כלשהי? האם מדובר בשגגה גרידא או ברשלנות סתם או שמא בזלזול בהליך המשפטי ובכוונה ממשית לחבל בו?;

והשניה – מה טעם יש בביטול האמור, קרי האם בפי הנתבע טענת הגנה ראויה, שאם יפתח ביהמ"ש שעריו בפניו – תצדיק ביטולו של פסה"ד ושמיעת התיק על כל ראיותיו מחדש, או שמא צפוי ביהמ"ש לחזור וליתן את פסק דינו כפי שניתן קודם לכן על אף הביטול האמור?.

ראוי להזכיר בעניין זה כי בתי המשפט נוטים ליתן עדיפות למשקלה של השאלה השניה, על

פני זה שינתן לראשונה, וזאת בשים לב לכך שבתי המשפט יעדיפו – כמעט לעולם – הכרעה

עניינית – מהותית, על פני הכרעה המתבססת על כללי הפרוצדורה גרידא.

בהתאמה נדרש מבקש הביטול מכח שיקול הדעת המסור לביהמ"ש לפרוס במסגרת בקשתו הן את סיבת מחדלו והן את נימוקיו לגופו של עניין, על מנת שביהמ"ש יוכל להתרשם מממשיות סיכוייו לזכות בהליך, ויוכל לשקול סיכויים אלו לצד זכות הטיעון ולסיבת המחדל שלפניו.