חרמש נ' ריצ'לנד

מונחת לפניי תביעה קטנה על סך של 3,152 ₪.

בכתב התביעה נטען כי התובע החנה את מכוניתו ליד החנות שלו.

לנתבע יש סוכנות פיצה 'האט' צמוד לחנות של התובע. הנתבע מחנה באופן קבוע את הקטנועים של השליחויות מאחוריי מכוניתו של התובע מול פתח החנות שלו. התובע העיר לנתבע מספר פעמים וזה לא עזר. החלו וויכוחים ואז הנתבע רץ לעבר התובע, גידף אותו, ירק לעברו ובעט עם הנעליים בפגוש קדמי של מכוניתו. למכונית נגרם נזק. התובע מבקש לחייב את הנתבע בגין עלות התיקון בסך 2,152 ₪ ופיצוי בגין הגידופים והיריקה בסך של 1,500 ₪.

הנתבע טען בכתב ההגנה כי התובע מחנה את מכוניתו דרך קבע על המדרכה באופן בלתי חוקי צמוד לחנות של הנתבע. עקב כך נוצרו חילוקי דעות כשהתובע טען כי הקטנועים מפריעים לו לצאת לכביש ומאז הקטנועים חונים בצד השני ולא מפריעים לתובע.

למקרה גופו טען הנתבע כי מעולם לא קילל את התובע, לא ירק לעברו ולא בעט ברכב שלו.

שמעתי את עדותם של התובע ושל הנתבע ולאחר ששקלתי בדבר ובחנתי את המוצגים שהונחו על שולחני, באתי למסקנה כי עליי לדחות את התביעה.

המוציא מחברו עליו הראייה. כך הוא בתביעה רגילה. כך הוא ,באותה מידה ממש, גם בתביעה קטנה.

לפני מילתו של התובע מול מילתו של הנתבע. עדותו של התובע היא עדות יחידה של בעל דין ולא מצאתי בחומר הראיות בסיס להנמקה שתצדיק הכרעה על סמך עדות יחידה זו.

התובע לא הביא עדים וטען כי מי שנכח הם עדים מטעם הנתבע , לא הגיש את הצילום של הרכב שבו ניתן לראות את הנזק. עצם הגשתה של תלונה במשטרה לא מהווה ראייה לחובת הנתבע והערכת הנזק שהוגשה ת\2 יכולה להצביע לכל היותר על כך כי הרכב טעון תיקון אך אין בה כדי להוות הוכחה כי הנזק נגרם ע"י הנתבע.

עוד אוסיף כי התובע לא תיקן את הרכב והצעת המחיר היא על סך של 2,152 ₪ כאשר הרכב לפי דברי התובע בעדותו הוא משנת 95' כלומר 23 שנה על הכביש. הנתבע אישר שהיו וויכוחים במספר מקרים עם התובע וכשנשאל מדוע לא הביא עדים השיב כי לא ידוע לו לאיזה אירוע מתייחס התובע. זה מקום לציין שבכתב התביעה לא נקב התובע בתאריך האירוע שבגינו הוגשה התביעה. אומנם נכון שמת\1 ניתן ללמוד כי האירוע הוא מה9.01.17 אך משלא צורפה התלונה לכתב התביעה ולא ננקב בו תאריך אירוע , אין לבוא בטענות לנתבע על כך שלא הביא עדים.

סוף דבר הוא שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה ועל כן דין התביעה להידחות ואני דוחה אותה.