זנדברג נ' עמישב

לפניי תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכב התובע, כתוצאה מתאונת דרכים.

לטענת התובע, בעת שרכבו, בו נהגה אשתו, עשה דרכו בנסיעה ישרה בנתיב הימני (מבין שלושה) בכביש החוף, סמוך למחלף שפיים, סטה רכב הנתבע, אשר נסע בנתיב האמצעי (משמאל לנתיב נסיעת רכב התובע) לנתיב נסיעת רכב התובע, פגע בו ועקב כך אירעו הנזקים מושא התביעה.

הנתבעים טענו מנגד, כי בעת שנסע רכב הנתבע בנתיב נסיעתו, בנסיעה ישרה, חש הנתבע מכה בצד ימין של רכבו וכאשר נעצר, הבחין כי לא נגרמו לרכבו נזקים כלל. כנטען, רכב התובע, הוא שסטה למסלול נסיעתו של רכב הנתבע, ומכאן שהאחריות לתאונה רובצת לפתחו של התובע.

דיון

לאחר שקראתי את כתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את עדויות הנהגים והעדים ושמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים לפניי, אני מחליט לקבל את התביעה ברובה; להלן טעמי.

עדות התובע ואשתו, אשר נהגה ברכב, היו מהימנות על בית המשפט. עדויות אלה נתמכו בתמונות הנזק ובאמור בחוות דעת השמאי מטעם התובע. סבורני כי מכלול הראיות והנסיבות ובעיקר עדותה המהימנה של אשת התובע, אשר הבחינה בסטיית רכב הנתבע לנתיב נסיעתה (עמוד 2, שורות 32-33 לפרוטוקול), תומכות בקבלת גרסת התובע ואשתו לאופן קרות התאונה.

מנגד ובניגוד לגרסה בכתב ההגנה, לפיה רכב התובע הוא שסטה לנתיב נסיעת רכב הנתבע, הרי שהנתבע כלל לא הבחין ברכב התובע סוטה לכיוון נסיעתו וכדבריו "לא ראיתי כלום" (עמוד 3, שורות 24-25). גרסתו לפיה רכב התובע הוא שסטה לנתיב נסיעתו, אף אינה מתיישבת עם מיקומי הנזק ואופי הנזקים. ראיה נוספת התומכת באמור, היא אף הצעתו של הנתבע לתקן את רכב התובע, חלף פנייה לחברות ביטוח.