חאג' יחיא נ' ציפי

לפני תביעה על סך 6,554 ₪.

התובע טוען כי הנתבע שכר את שירותיו כעו"ד והתחייב לשלם שכ"ט בסך 12% בצירוף מע"מ כחוק מהסכום שיתקבל כתוצאה מטיפולו של התובע, וכי ביום 15.6.17 הועבר לחשבון הנתבע סך 46,683 ₪ - אך הנתבע סירב לשלם את שכר הטרחה.

לכתב התביעה צורף העתק מהסכם שכר הטרחה (בעברית ובערבית), התכתבויות ואסמכתא לתשלום לחשבון הנתבע.

בדיון ביום 3.10.17 טען הנתבע, תחילה, כי ההסכם מזויף אך לשאלות בית המשפט (כב' הש' לוקשינסקי-גל) אישר כי אמר לתובע שישלם לו כל מה שירצה אם "יביא לי את הכסף בזמן", אבל חלפו שנתיים והתברר לו כי עורכי דין אחרים מקבלים שכר טרחה נמוך יותר. בכתב ההגנה, שהוגש לאחר דיון זה לתיק בית המשפט, חזר הנתבע על טענותיו.

בדיון לפני חזרו הצדדים על טענותיהם. התובע שלל את הטענה כאילו השיב לתובע את מסמכי הטיפול בפנייתו והציג את המסמכים המקוריים שבידו. הנתבע טען כי הובטח על ידי אחר כי הוא זה שיסדיר את התשלום לתובע.

מצאתי לקבל את התביעה.

התובע תמך טענותיו במסמכים כתובים והנתבע, למעשה, אישר את תוכנם. הנתבע אישר כי קיבל תשלום בקשר לנושא בו טיפל התובע ואף אישר כי התחייב לשלם לתובע "מה שירצה". בדיון אישר גם כי, למעשה, אדם אחר היה אמור להסדיר את התשלום – ומשמע, כי אין מחלוקת שהתובע זכאי לתשלום בגין עבודתו. אין בטענה בדבר חרטה אודות ההסכם בין הצדדים, כפי שנובע מדברי הנתבע בקשר לשכרם של עורכי דין אחרים, כדי להוות עילה לביטול ההסכם, שאין טענה כי נכרת בכפיה או בשל טעות או הטעיה.

אני מחייב את הנתבע, לפיכך, לשלם לתובע את הסכום הנובע מהסכם שכר הטרחה שהוצג לעיוני – משמע, לשלם לתובע את סכום התביעה בסך 6,554 ₪, בצירוף אגרת בית משפט בסך 66 ₪. לפנים משורת הדין אין צו להוצאות.

המבקש לערער על פסק הדין רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים.

ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ח, 31 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.