ת"ק 40166-12-14 פריגוזין ואח' נ' לוי ואח'

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1. הנתבעים שכרו דירה מהתובעים, במשך מספר שנים, כאשר הסכם השכירות מתחדש מדי שנה.

במהלך השנים הראשונות הושכרו 4 מתוך 5 חדרי הדירה, כאשר החדר החמישי היה סגור והכיל את רכוש הבעלים. בשנה הרלוונטית לתביעה זו, נחתם הסכם שכירות ביום 14/8/2013, המתייחס לתקופת השכירות מיום 1/9/2013 ולמשך שנה. בניגוד להסכמים הקודמים, בהסכם זה הוגדר המושכר מבית מגורים המונה 5 חדרים, קרי, הושכר לדיירים גם החדר החמישי שהיה סגור השנים הקודמות.

2.לטענת הגב' פריגוזין (להלן: מיופת הכוח) בכתב התביעה, מעולם לא דובר על השכרת החדר החמישי, והיא חתמה על החוזה מבלי לשים לב שתיאור המושכר השתנה, ורק לאחר זמן גילתה שהנתבעים השתלטו על החדר החמישי ורוקנו את מרבית החפצים שהיו בו, כאשר חלקם נזרקו לרחוב.

לטענת מיופת הכח, מדובר ב: "פריטים אישיים שערכם אינו ניתן לשיעור" והיא עתרה לחייבם בפיצוי בגין "עלות חלק מהרכוש ועלות שחזור חלק מהמסמכים" בסכום של 17,000 ₪, וכן בפיצוי בגין שימוש בחדר אחד במשך 9 חודשים, בסך 3,600 ₪. כמו כן, עתרה מיופת הכוח לפסיקת פיצוי בגין עגמת הנפש לפי שיקול בית המשפט.

3.הנתבעים הגישו כתב תביעה שכנגד ובתמצית טענותיהם הם אלה: הצדדים הסכימו על השכרת החדר החמישי במקביל להעלאה קטנה של דמי השכירות; ניתנה רשות מיופת הכוח "להיפטר מכל הציוד והפריטים שהיו בחדר החמישי"; לא זרקו את כל הציוד והרכוש אלא שמרו את מרביתו; טיפלו וניקו את החדר ואת חלק מתכולתו; לאחר הוויכוח שהתפתח סביב השימוש בחדר החמישי, סוכם על הפסקת השימוש בו ועזיבת הדירה בסיום אותה שנת שכירות.

בתביעה שכנגד הוסיפו הנתבעים וטענו, כי התגלו ליקויים בדירה, לרבות ליקויי תשתית יסודיים במהלך שנות השכירות, וכי מיופת הכוח איימה על הנתבע 1, ואמרה לו דברים שהם בבחינת עבירה על חוק איסור לשון הרע.

דיון והכרעה

4. לאחר שהתרשמתי מטענות הצדדים, ראיותיהם, התנהלותם במהלך הדיון ומכלול נסיבות העניין, יש לדעתי לקבל את התביעה בחלקה הקטן בלבד, ודין התביעה שכנגד להידחות, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.

5.הלכה פסוקה היא שאין לקבל טענה לפיה אדם לא טרח לקרוא על מה הוא חותם אלא במקרים קיצוניים ביותר (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ. לופו, פ"ד נ"ד (2) 559 [2000]; ע"א 467/64 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113 [1965]). במקרה דנן התובע כלל לא טען כי לא קרא את הסכם ההתקשרות או כי לא ניתנה לו הזדמנות לקרוא אותו.

יפים לעניין זה דברי ביהמ"ש העליון בע"א 6799/02, יולזרי משולם נ' בנק המזרחי, פ"ד נח (2) 125, בעמ' 149 [2003]:

"כלל הוא, כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסיו, דוגמת שטר משכנתא... עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גירסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה..."

מיופת הכח לא הסבירה מדוע מקרה זה הוא קיצוני ביותר, כאשר לא טענה שלא ניתנה לה הזדמנות או אפשרות לעיין בהסכם השכירות האחרון בטרם חתמה עליו. יתרה מזו, השוואת העמוד הראשון של שני ההסכמים, האחרון המתייחס לשנת השכירות נושא התביעה וזה המתייחס לשנה קודמת, מעלה כי ניתן בנקל לראות שבוצעו שינויים וזאת מאחר והעימוד השתנה, כך שבהסכם החדש נכנס תחילתו של סעיף 7 בעמוד הראשון, סעיף שלא היה קיים בעמוד הראשון בהסכם הקודם. בנסיבות אלו, היה על מיופת הכוח לבחון את החוזה בטרם חתימה עליו.

מעבר לכך, לא ניתן לקבוע שבלתי סביר כפי שטוענת מיופת הכוח, שנערך הסכם שכירות בתוספת קטנה בלבד של דמי השכירות כנגד השכרת חדר נוסף, וזאת מאחר ומדובר בחדר שהיה סגור במשך 15 שנה ומטבע הדברים שפינויו, ניקיונו וסידורו דורשים זמן ומאמץ ניכרים שאפשר והשתכללו לתוך הערכת שווי המושכר באותה שנה.

על כן יש לקבוע כי ההסכם מחייב את שני הצדדים שחתמו עליו, לרבות ההסכמה כי המושכר כולל 5 חדרים בשנת השכירות האחרונה.

6.צודקת מיופת הכוח בטענה כי הנתבעים פעלו באופן שאינו הולם בכך שהשליכו - ולו מקצת התכולה של הדירה - ללא שהתייעצו עימה קודם לכן, ובמיוחד בכל הנוגע למסמכים (אישיים) וניירות שהיו בחדר. אפשר, והציוד החשמלי או תכולת הרהיטים היו במצב שלא איפשר לתקנם או להשמישם, אך לא ניתן לקבל את טענת הנתבעים, שלא נתמכה באסמכתא ולא באה לידי ביטוי בהסכם בין הצדדים, כי הם קיבלו היתר לזרוק אותו ציוד. לא כל שכן דברים אלו נכונים כאשר מדובר בתעודות, מסמכים, אישורים, ספרים, תמונות וכיוצ"ב ניירת שהאפשרות לשחזר או לאתר עותקים מהם, עשוייה להיות קשה ואף בלתי אפשרית.

7.מיופת הכוח דרשה בשם התובעים פיצוי בגין עלות חלק מהרכוש ועלות שחזור חלק מהמסמכים, אולם למעט הערכה בלתי מבוססת של הסכום שיידרש, לא הובאו ראיות, נתונים או אסמכתאות אחרות שעל בסיסם ניתן יהיה לקבוע את עלות הרכוש או את עלות שחזור המסמכים.

זאת ועוד, הלכה היא, כי התובע נדרש להוכיח את עובדות התביעה, את אחריות הנתבעת וגם את שיעור הנזק. כאמור בע"א 355/80, נתן אניסימוב בע"מ נ. מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800, 808 [1981]:

"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי, דהיינו, את הערך הכספי של החזרת המצב לקדמותו. נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי. אין להשאיר עניין אחרון זה לאומדנו של השופט."