ת"ק 39079-10-15 צוקרמן נ' שפות סקול בע"מ

 "Damas, armas, caballeteLe provocáron de moque Que qual Orlando furioTemplado á lo enamora…"Miguel de Cervantes Saavedra, 1605. רקע וטענות הצדדיםבפני תביעה שהוגשה בהליך תביעות קטנות על ידי הגב' מיכל צוקרמן (להלן: "התובעת") נגד שפות סקול בע"מ (להלן: "הנתבעת").התובעת פנתה לנתבעת ביום 6.7.12 על מנת ללמוד אצלה בקורס ללימוד השפה הספרדית. התובעת טענה בכתב התביעה כי הסבירה לנציגת הנתבעת כי הייתה אמורה להתחיל לעבוד בספרד באוקטובר-2012 ועל כן היה לה חשוב לעבור את הקורס בתקופה 16.7-.22.10.12, בכדי להספיק לסיימו לפני מועד הטיסה. לבסוף נדחה מועד תחילת הקורס.התובעת טוענת עוד שהתקשרה ביום 18.9.12 לנציגת הנתבעת, וזאת אמרה לה כי הקורס יתחיל ב 19.9.12 והמדובר בקורס של מתחילים שיסתיים בדצמבר 2012.לאור האמור ביקשה התובעת לבטל השתתפותה- אך לטענתה נציגת הנתבעת הבטיחה שיתנו לה שיעורים פרטיים במקום זאת- ללא תוספת תשלום. סוכם עם התובעת, בנוכחות מורה בשם אנג'י, על 15 שיעורים פרטיים, תוך שהיא יכולה להאיץ את כמות השיעורים בהתאם לטיסתה. לאחר 2 מפגשים, התקשרה אנג'י לתובעת ואמרה שלא תוכל ללמד אותה- ועליה לדבר עם ביה"ס- בשיחה עם הנתבעת נדרשו מהתובעת לשלם עוד 1,490 ₪. התובעת מבקשת את כספה חזרה כי לא קיבלה את שהובטח לה, ובנוסף פיצוי בגין עוגמת נפש.הנתבעת מנגד טענה כי פעלה לפנים משורת הדין עם התובעת כשהעניקה לה מחיר השווה למבצע שהסתיים ב"גרופון", אולם בשל שיקוליה האישיים רצתה לבטל. שוב לפנים משורת הדין הסכימה הנתבעת להמיר את השיעור הכיתתי לשיעור פרטי, אולם לא הובטח לה שהשיעורים יהיו במחיר שווה לשיעורים הכיתתיים ויהיה עליה להוסיף תשלום.דיון בפני התקיים ביום 31.10.16, בו חזרו על הצדדים על טענותיהם מכתבי בי-הדין.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ראיתי לנכון להביא את הצדדים לידי פשרה בבחינת "אין הצר שווה בנזק המלך", אולם לא התקבלה הסכמה על ההצעה ולכן אין מנוס מלהכריע בסוגיה בבחינת "ייקוב הדין את ההר" (מסכת סנהדרין דף ו' עמ' ב') דיון והכרעההטוען טענה החשובה לעמדתו במשפט נושא בנטל השכנוע להוכחתה, כך תובע המבקש סעד, נושא בנטל השכנוע שנתקיימו כל העובדות המהוות את עילת התובענה, קרי, עובדות אשר את התקיימותן מתנה הדין המהותי על מנת לזכות בסעד המבוקש, (ראה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה פ"ד טז 1000, 1005 – 1004 וכן ע"א 641/66 שפיר נ' קליבנסקי פ"ד כ"א (2) 358, 364).אכן בתיק זה, כבכל הליך תביעה שיגרתי, התובע הינו בבחינת "המוציא מחברו עליו הראיה" ולפיכך נטל ההוכחה להוכיח את טענותיו- שריר וקיים.נטל ההוכחה - הוא נטל הבאת הראיות, אשר במשפט אזרחי נקבע עפ"י "הטיית מאזן ההסתברות". בע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ פ"ד מ (1) 589,598 נקבע: "דרושה רק הרמת נטל ההוכחה עד למעלה מ 50% על פי מאזן ההסתברות, אלא שנחוץ להגיש ראיות בעלות משקל יתר על מנת להגיע באותם תיקים עד לשכנוע של 51% "בענייננו ניאלץ ל"צלול" לפרשנות ההסכם בין הצדדים בהתאם לשיטות הפרשנות המקובלות.שיטת פרשנות אחת, היא זו הקרויה תורת "שני השלבים", אשר לפיה במקום שבו לשון החוזה ברורה, אין להיזקק לבחינת נסיבות חיצוניות, אסכולה זו מקבלת חיזוק ו"חזרת עטרת ליושנה" בשנים האחרונות בפסיקתו של השופט ד"ר דנציגר – ראו למשל ע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' ירון כהן, פד"י סב (ד) 577 עמ' 3). עיקריה נסקרו בע"א 5795/90, סקלי נ' דורען פ"ד מו(5) 811, 817,:  "שתי תחנות אמור פרשן לעבור בבקשו לאמוד דעתם של צדדים לחוזה: התחנה האחת היא (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, והתחנה האחרת היא - ככל שדעתם אינה משתמעת מתוך החוזה - (אומד) דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות. בפירושו של סעיף 25(א) לחוק החוזים הוסיפה ההלכה וקבעה, כי אין נדרשים לפירוש על-פי הנסיבות אלא במקום שדעתם של הצדדים אינה משתמעת מתוך החוזה עצמו". שיטה פרשנית אחרת היא זו שהוטבעה על ידי הנשיא ברק ועל פיה לשון החוזה הכתוב אין בכוחה, היא כשלעצמה, כדי להעיד באורח נחרץ על אומד דעתם של הצדדים לחוזה. על כן, אין להסתפק בלשון החוזה הכתוב גם אם נראה כי היא ברורה וחד-משמעית, וחובה לתור אחר אומד דעת הצדדים על ידי בחינת מכלול הנסיבות וכפי שנפסק בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פד"י מ"ט (2) 265:  "השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות), ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של "לשון ברורה" או "לשון עמומה", עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה. עם "נתון" חיוני זה ייגש לשליפת המשמעות המשפטית ממגוון המשמעויות הלשוניות של הטקסט. רק אז תנוח דעתו, כי לשון החוזה היא ברורה". וביישום לעניינו – התובעת לא הגישה שום הוכחה לכך שסוכם כי השיעורים יסתיימו ערב טיסתה לחו"ל ותנאי זה כלל לא נרשם בשום מקום, ומכאן אין להיזקק לטענות לפיהם התחייבה הנתבעת לתאריך מסוים. בנוסף התרשמתי כי הנתבעת פעלה בתום לב לאורך כל המשא ומתן עם התובעת, ונתנה לה כחלופה שיעורים פרטיים בתוספת תשלום תוך שהסכום שכבר שולם יקוזז. בפועל נלקחו כבר 2 שיעורים פרטיים. העובדה כי הסכימו הצדדים להמרת השיעורים הכיתתיים לשיעורים פרטיים ההמרה מבחינתי הינה חוזה חדש בין הצדדים. אני מאמין לתובעת כי לא הובהר לה שעליה לשלם סכום נוסף, אך מאידך מאמין לנתבעת כי לא הבטיחה דבר חינם. לאור האמור, ומאחר וויתרה הנתבעת על החוזה הראשון בין הצדדים, ניתן לראות בחוזה החדש ביניהם כ"טעות" לפי הגדרתה בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. על כן סבורני כי יש לפעול ל"ביטול והשבת הכספים" ששילמה התובעת בקיזוז 2 השיעורים שלקחה התובעת בסך של 310 ₪. סך הכול תשלם הנתבעת לתובעת סך של 1,180 ₪ צמוד למדד מיום ששולם ועד היום.בנוסף הנתבעת תישא בהוצאות משפט בסך של 200 ₪. בנסיבות העניין לא מצאתי שיש מקום לחייב בגין הנזק הלא ממוני שנטען. התשלום יבוצע תוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל. המזכירות תמציא את פס"ד בדואר רשום לצדדים  ניתן היום, ד' חשוון תשע"ז, 05 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.