יצחק נ' בן עמי

בפני תביעה כספית על סך 2,000 ₪.

בהתאם לכתב התביעה, בתאריך 1.10.16, בשעות הערב, הוזמן התובע לביתה של הנתבעת כדי לפתוח סתימה במקלחון שבדירה. לאחר עבודה של מספר שעות הצליח התובע לפתור את הבעיה והודיע לנתבעת כי עליה לשלם 1,000 ₪ + מע"מ בגין העבודה שביצע.

במעמד זה שוחחה הנתבעת עם בעלה אשר סירב לשלם את מלוא הסכום, ועל כן הנתבעת שילמה לתובע רק 400 ₪ וחתמה על התחייבות כי עליה לשלם את היתרה (המסמך החתום צורף לכתב התביעה).

התובע העיד כי מראש לא סוכם, מה תהיה עלות העבודה, מאחר ולא היה ברור מלכתחילה מה היקפה.

בהתאם לכתב התביעה, למחרת היום ביקשה הנתבעת כי התובע ידבר עם בעלים של הדירה, מאחר והיא מחזיקה בדירה מכוח הסכם שכירות. התובע שוחח עם בעל הדירה והאחרון סירב לשלם את יתרת החוב בטענה כי הוא לא הזמין את ביצוע העבודה מהתובע.

התובע הודיע לנתבעת על סירב בעל הדירה לשלם את יתרת החוב וביקש מהנתבעת לעמוד בהתחייבותה ולשם לו את יתרת שכרו. בהתאם לכתב התביעה, הנתבעת ביקשה לחזור לתובע ומאז התחמקה מלשוחח עמו.

במעמד הדיון הציג התובע שיחות טלפון מוקלטות בינו לבין הנתבעת. בשיחה מיום 2.10.16 התחייבה הנתבעת לשלם לתובע את יתרת החוב במידה ובעל הדירה יסרב לשאת בתשלום.

בשיחה השניה מאותו היום נשמעה הנתבעת אומרת לתובע כי תחזור אליו בעוד מספר דקות, וזאת לאחר שהאחרון דיווח לה כי בעל הדירה סירב לשלם את יתרת שכרו, ובשיחה השלישית מאותו התאריך סירבה הנתבעת לשוחח עם התובע, תוך שהיא אומרת לתובע כי התקשר למספר טלפון שגוי (פרוטוקול עמ' 2 ש' 1-7).

הנתבעת מצדה לא הגישה כתב הגנה.

במעמד הדיון טענה הנתבעת כי היא הגישה כתב הגנה, אך לא הביאה העתק ממנו לדיון, מאחר והיא נמצאת במעבר בין דירות. מעיון בתיק האלקטרוני של בית המשפט עולה כי כתב הגנה מטעם הנתבעת לא הוגש.

בדיון טענה הנתבעת כי מי שהזמין את התובע היה בעלה וכי הוא סיכם עמו שעלות העבודה תעמוד על סך 400 ₪. אציין כי הנתבעת לא הזמינה את בעלה למתן עדות בבית המשפט.

הנתבעת אישרה כי התובע עבד בדירתה מספר שעות יחד עם עובד נוסף וכי בסיום העבודה התברר כי הסתימה נגרמה כתוצאה מאבנים שנותרו בצנרת מתקופת בניית הדירה (פרוטוקול עמ' 2 ש' 12-21).

הנתבעת טענה כי על בעל הדירה, ממנו היא שכרה את הדירה, היה לשאת בתשלום עבור העבודה שביצע התובע, וזאת מאחר והדירה אינה בבעלותה, והסתימה נגרמה שלא כתוצאה משימושה במקלחת.

הנתבעת טענה כי חתמה על התחייבות, לפיה היא חייבת ביתרת שכרו של התובע, מחמת פחד אותו חשה מפני התובע והעובד שהיה איתו, שאמר, לטענתה, כי לא ייצא מהדירה עד שלא תחתום על ההתחייבות (פרוטוקול עמ' 2 ש' 23-24).